שירו המכונן של שאול טשרניחובסקי מוציא את הרעיון הציוני מן החלום אל המעשה. מי שלא נטע בך עץ, גזם, ניהל תלם – לא באמת אוהב אותך, ארץ ישראל

את שירו “בְּט”וּ בִּשְׁבָט”, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשנת 1935, ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ ישראל. לאחר עלייתו, התגורר בתל אביב הקטנה, ברח’ אחד העם, עבד כרופא בבתי הספר העבריים בת”א, כתב שירה, ערך ספר מונחים למדעי הטבע ולרפואה, היה פעיל בארגוני הסופרים ובוועד הלשון העברית והיה נשיא כבוד של אגודת הסופרים העבריים.

זהו שיר של הגשמה ציונית. המסר שלו הוא שלילת המשמעות של אהבת ארץ ישראל, כאהבה מרחוק, מהגולה. עתה, משיכול יהודי לממש את אהבתו לארץ ישראל באמצעות עלייה אליה, הכאת שורשים ונטיעת עץ – מי שבוחר שלא לעשות כן, לא אוהב באמת את ארץ ישראל. לא לא! כל דיבוריו על אהבת הארץ הם דיבורי סרק.

על פי שירו של טשרניחובסקי, אהבת ארץ ישראל אינה אהבה אפלטונית. זו אהבה מוגשמת. מוגשמת במעשה פיסי, חלוצי, של נטיעת עץ. של התיישבות.

המסר הוא שלילת המשמעות של אהבת ארץ ישראל, כאהבה מרחוק, מהגולה. עתה, משיכול יהודי לממש את אהבתו לארץ ישראל, באמצעות עלייה אליה, מי שבוחר שלא לעשות כן – לא לא! כל דיבוריו על אהבת הארץ הם דיבורי סרק

אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן

וְלֹא שָׁלַח בּוֹ מֵי-סִילוֹן,

לֹא הֵישִׁיר מַעֲנִית –

הוּא לֹא אָהַב אוֹתָךְ, אַרְצִי,

לֹא אֲהֵבֵךְ! לֹא, לֹא!

הוּא לֹא רָאָה לְאַחֲרִית,

כָּל עֲמָלוֹ אַךְ לוֹ.

אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן,

לֹא שָׂשׂ עַל צַמָּרוֹת וְצִלָּן

עֵת הַבָּצִיר אָתָא, –

הוּא לֹא הִשְׁקָה אֶת עוֹלָלוֹ

עֵת זֶה כָּמַהּ חָלָב,

הוּא מֵאִמּוֹ שְׂמִיכָתָהּ

גָּזַל בַּקֹּר וּסְתָיו.

אֲשֶׁר לֹא חָמַל עַל אִילָן

קִצֵּץ בַּצַּמָּרוֹת כֻּלָּן

וְתֶלֶם לֹא נִהֵל, –

תִּגּוֹף רַגְלוֹ אֶל שֶׁן-טְרָשִׁים,

יַכֶּנּוּ שֶׁמֶשׁ חָם,

וּבַשָּׁרָב עַל שִׁמְמוֹת-תֵּל

יִפּוֹל עָיֵף נִרְדָּם.

ביניים: המעשה החלוצי של הפרט

אם נבחן מדוע הצליחה המהפכה הציונית, התשובה נעוצה בשיר הזה. המהפכה הציונית הייתה מהפכה פוליטית, היא הייתה מהפכה מדינית, אך בראש ובראשונה, היא הייתה מהפכה של הגשמה אישית, של הפרט שעשה מעשה, קם ועזב את ביתו ועלה לארץ ישראל, לבנות בה בית, לטעת בה עץ, להפריח את שממותיה.

כך גם המפעל הציוני שלנו כאן, בגולן. חיינו בגולן הם פרי של החלטות מדיניות ופוליטיות, של החלטות ממשלות, של החלטות כנסת, של החלת הריבונות בידי הכנסת על פי הצעת הממשלה, של כישלונות של משאים ומתנים לנסיגה מהגולן, של מאבקים ציבוריים גדולים, בהובלה של תושבי הגולן ובהשתתפות המוני בית ישראל, בעד סיפוח הגולן ואחר כך, נגד נסיגה מהגולן.

אך בראש ובראשונה, המציאות של הגולן הישראלי, היא פרי המעשה החלוצי של הפרט; של מי שעזב את ביתו ועלה לגולן לבנות בית, לטעת עץ, להקים חברה, לייסד מערכת חינוך, לקבוע עובדות. המעשה הזה עיצב את גבולה של ישראל ומנע את אסון הנסיגה מהגולן.

ביניים: נגמרו התירוצים

בשיר אחר של טשרניחובסקי, “אומרים ישנה ארץ”, הוא מספר על מפגש דמיוני עם רבי עקיבא.

“שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!

שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!

אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,

אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?”

עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,

אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:

“כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,

אַתָּה הַמַּכַּבִּי!”

מול שאלת הייאוש וההתרסה “אֵיפֹה הֵם?”, משיב לו עקיבא: “אַתָּה הַמַּכַּבִּי!”.

נגמרו התירוצים. תפסיק לחפש “אותם” ולשאול איפה “הם”. קח אחריות ושנה את ההיסטוריה.

זו מהותה של הציונות – חלוציות והגשמה.

זה בעיניי, גם היום, המסר של ט”ו בשבט.