מאז שנצצה לי צרויה להב בשיר "הים כבר לא" (רמי קליינשטיין, כדאי לכם), אני מחכה לעולם שיבוא ויפתח את הנייר המקופל שהיא. לבד מהאדמו"ר אריאל זצוק"ל, לא מצאתי כמוה מי שיודע לדייק תחושה על המיקרו-מיקרו הלא-מדיד שלה. הרי מה כל העניין, אם לא להביא אותי ממש, אבל ממש, אל תוך האירוע שמתברר במילות השיר? להב, אם להתפייט, רוקמת מילים לדוגמאות שכבר מזמן התייאשתי מלמצוא והיא לא עושה את זה בשפה גבוהה במיוחד, רק עם מסרגת לייזר, דקה מן הדק, שנופלת בול על הנקודה. לא מכריחה חרוזים, גם הם נופלים לה למקום הנכון, כחלק מהשטף. במשפט אחד, היא יכולה להחביא רגע שערכו זורח מכאן ולתמיד.
"…שנינו על סלע מוקף שקיקות ים/ טובלים בהונות מול סוכת המציל/ בשלולית דגיגונים, ברגע מושלם/ נצצו אבני מלח ואור של אפריל…", ("אור של אפריל"); "…בפברואר הסביונים/ פקחו עיניים צהובות/ הסיפור נסע אתה/ אוסף הרבה עצות טובות… אני אתנו, היא אמרה/ וזה הרבה דברים סותרים/ תבטיח שתלווה אותי/ ברחובות לא מוארים…", ("רחובות לא מוארים"); "…הם נמלטים אל כל סיכוי/ ממלחמות, דיכוי, חרפה/ הרוע מתפאר גלוי/ גם מול ספינת פליטים טרופה// מי ייפול על הברכיים/ יבקש סליחה/ ייתן מקלט וינחם/ מקהלת פוליטיקאים/ עברה פה בדרכה/ לתאטרון אחר…", ("האנשים הלא נראים").
פתחתי עם צרויה להב כי התקליט הזה שלה כמו של ברוזה. מבחינתי, זו טעות גדולה שלא הזכירו אותה, בגופן זהה, על העטיפה. אחרי הכול, דיסק שלם, 13 שירים, את כולם היא כתבה.
ברוזה כמו ברוזה, נתן לי לחכות 8 שירים, עד שהמלודיה של "רחובות לא מוארים" הזיזה לי את הלב. אבל זה ברוזה. בשמיעה שנייה ורביעית ושישית, אני יודע שאגלה פה עוד עשרות מקומות שיניחו לי לטבוע בתוכם בשקט.
זה צעד לא קטן בשביל ברוזה, להקליט אלבום שלם מיוצר אחד. אם להסתמך עליו (בחוברת המילים), רק מאיר אריאל ואבא-של-אביב עשו לו את זה קודם. הוא מתאפק יפה עם המקצבים הספרדיים, עד שבאחד השירים זה בכל זאת בורח לו. הלחנות ברוזאיות למהדרין, עם קרבה מדאיגה לסאונד של שלמה ארצי והרי שלמה ארצי אחד כבר יש לי. ברוזה הולך פה על המרווח החמקמק שבין פופ לרוק רך, עם טנגו סוער לסיום.
יונתן לוי צד את אוזני בעבודת העיבוד שעשה ל"הבנות נחמה" – ("להיות – ("So Far ומאז אני מחפש אותו. פה הוא נותן עבודה, זז עם ברוזה התזזיתי ומשלים את החסר במקומות שהקול החרוך של ברוזה כבר לא יכול.
עונג גדול.
