סיר לורנס אוליפנט, היחיד שיש רחוב על שמו בקצרין, היה אוהב גולן ידוע והראשון שייחס, בכתובים, את חורבות אום אל קנאטיר לבית כנסת יהודי. בחודש שעבר, מלאו 130 שנה למותו
בקצרין, בירת הגולן, אין זה מקובל להנציח אישים בשמות רחובות. רחובות קצרין קרויים על שם אתרים ונחלים בגולן וצמחים הגדלים בגולן. יוצא דופן הוא סיר לורנס אוליפנט (1829-1888), שרחוב קרוי על שמו.
מיהו אוליפנט ובמה הוא זכה לכבוד הזה? הרי אין המדובר בתושב הגולן, לא בישראלי, לא ביהודי. במה הוא זכה, שקצרין ראתה לנכון להנציח את שמו?
“אוליפנט היה דיפלומט, סופר, מתקן-דת, חבר בית הנבחרים, הרפתקן, ארכיאולוג חובב, סייר, נוסע, עיתונאי, הוזה וחוזה”. כך, במשפט קצר אחד, תמצת רחבעם זאבי את דמותו של האיש המופלא הזה, בהקדמה למהדורה העברית של ספרו של אוליפנט “חיפה”, שאותה זאבי ערך וההדיר. קשה לתפוס את היקף מעשיו ופועלו חובקי העולם של הסקוטי הנוצרי המיוחד הזה, ב-59 שנות חייו, כפי שקשה לדמיין את היקף מסעותיו ופועלו הרחב בכל רחבי העולם. הוא עבר על כל פני הגלובוס, בתנאי התחבורה והתקשורת של המאה ה-19 – בספינות קיטור, ברכבות, במרכבות, ברכיבה על סוסים ועל גמלים ובהליכה ברגל, כשהוא נודד מארץ לארץ.
אוליפנט, שהיה הרפתקן, סייר וארכיאולוג חובב, תר את ארץ ישראל, בשתי גדות הירדן, לאורכה ולרוחבה; למד אותה ואהב אותה. אחד האזורים האהובים עליו היה הגולן. הוא הרבה לסייר בו, לחקור אותו, לחשוף את עברו היהודי ולכתוב עליו וייעד אותו להתיישבות יהודית
אוליפנט היה נוצרי פילושמי, אוהב יהודים ויהדות. הוא היה נוצרי ציוני, עוד לפני שהומצא המושג ציונות. הוא פעל למען היהודים, למען ביטחונם של היהודים, לחם באנטישמיות ופעל למען עליית היהודים לארץ ישראל, התיישבות יהודית בארץ ישראל ופיתוח ארץ ישראל למען כל תושביה ובעיקר – למען היהודים שיעלו אליה ויישבו אותה. פועלו למען הציונות היה שילוב של אמונה דתית, גישה הומניטרית, לאחר שנחשף לרדיפות ולפוגרומים של יהודי מזרח אירופה וקידום אינטרסים קולוניאליים בריטיים במזרח התיכון.
יש היום בתוכנו פיינשמקרים, שמעקמים את אפם כלפי תמיכת נוצרים אוונגליסטים בישראל. אוי אוי אוי, מיסיונרים עלינו, לא עלינו, שרואים במדינת ישראל שלב בדרך לגאולה הנוצרית המשיחית, שבה כולנו נתנצר ומכאן, שהם בעצם אנטישמים. אותם אנשים מעדיפים אקטיביסטים אנטי-ישראלים ופרו-פלשתינאים, על פני אותם נוצרים. אני שמח על תמיכתם של נוצרים בציונות ובישראל ואם זו תמיכה זמנית, עד בואו של ישוע המשיח… אני מוכן להתפשר שעד אז הם יתמכו בנו ואח”כ נראה…
אני שמח שחיים ויצמן החכם ידע לקבל בברכה את התופעה של נוצרים ציוניים, קשר אתם קשרים והם היו נדבך מרכזי במהלך שהביא להצהרת בלפור; הצהרה שנבעה במידה רבה מרגשות דתיים נוצריים.
כזה היה גם אוליפנט. עם זאת, ראוי לציין שהוא נמנע לחלוטין מכל פעולה מיסיונרית, או כל פעולה שיש בה אבק של חשד במיסיונריות, בקרב יהודים (להבדיל מפעולתו המיסיונרית בקרב ערבים, דרוזים ושומרונים בא”י).
אהב את הגולן
ב-1878, 17 שנים לפני צאת ספרו של הרצל “מדינת היהודים”, ו-18 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, פעל אוליפנט להקמת חבל אוטונומי יהודי בא”י, אליו יעלו יהודי הגולה. חבל ארץ זה נועד להיות בעבר הירדן המזרחי, במקום בו קיימת היום ממלכת ירדן. ב-1879, הוא נפגש עם הסולטן הטורקי וניסה להשיג זיכיון על חבל ארץ זה, למטרה זו. את העשור האחרון לחייו הקדיש אוליפנט למטרה זו.
ב-1882, השתקע אוליפנט בארץ ישראל. מזכירו האישי (והמאהב של אשתו…) היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר “התקווה”. אוליפנט בנה את ביתו בחיפה, העיירה הצעירה והעולה, שהוא התאהב בה והאמין שתתפתח לעיר מחוז מודרנית מתקדמת ובית קיץ – בדלית אל-כרמל.
אוליפנט, שהיה הרפתקן, סייר וארכיאולוג חובב, תר את ארץ ישראל, בשתי גדות הירדן, לאורכה ולרוחבה; למד אותה ואהב אותה. שותפו לחלק מן המסעות היה שכנו לעיירה חיפה, גוטליב שומאכר, ראש כת הטמפלרים, המתיישבים הגרמנים בחיפה. אחד האזורים האהובים עליו היה הגולן. הוא הרבה לסייר בו, לחקור אותו, לחשוף את עברו היהודי ולכתוב עליו וייעד אותו להתיישבות יהודית.
בשנותיו בארץ, הוא כתב באופן קבוע לעיתונים “ניו-יורק סאן” ו”ג’ואיש כרוניקל”, כתבות המתארות את ארץ ישראל ונופיה ואת מסעותיו במרחביה. 60 מכתבותיו ל”סאן” הוא ערך ופרסם בספרו “חיפה”, שיצא לאור ב-1887, שנה לפני מותו. הספר תורגם מאנגלית בידי יאיר בורלא ויצא לאור בעברית בהוצאת יד יצחק בן צבי, בעריכתו של זאבי, ב-1976.
הספר נקרא “חיפה”, על שם העיר שכה אהב וכה האמין בה ובעתידה, אך רק כשליש ממנו עוסק בחיפה ובכרמל, וכ-2/3 – בשאר חלקי הארץ ובין השאר, בגולן.
הגילוי באום אל-קנאטיר
בחודש שעבר, מלאו 130 שנה למותו של אוליפנט. אך סמלי הוא שבשנה זו, נחנך בית הכנסת עין קשתות, שקוּמָם מחדש. האיש, שבחושיו החדים זיהה את מערום הבזלת באום אל-קנאטיר כבית כנסת, ללמדך שבמקום היה יישוב יהודי, היה מיודענו לורנס אוליפנט. על התגלית המרעישה הוא כתב בכתבתו ל”סאן”, ב-20 במרץ 1885: “גילויה של אום אל-קנאטיר”, שאותה פרסם גם בספר.
הנה כמה פנינים מאותה כתבה: “לאחר שהשבענו את סקרנותנו לגבי הדולמנים, קם השיח’, מורה הדרך שלנו ונעלם לפתע מתחת לשולי הרמה. רדפנו אחריו ומצאנו אותו נחפז במורד תלול של מצוק בזלתי. כששאלנו אותו אנא זה הוליך אותנו, השיב, ‘לאבנים ישנות מאוד שיש עליהן כתובת’. בתשובה זו היה קסם כל כדי הצורך שנתגבר על כל היסוסינו. ברגע כזה עולים בדמיונו של נוסע יגע, קופא מקור וגווע ברעב (וזהו תיאור מדויק של מצבי אותה שעה), חזיונות של אבנים מואביות, כתובות בשלוש שפות ושאר מטמונים המזומנים לחוקר מצליח בארץ ישראל. לפיכך מוכן הייתי לזנק לתהומות נעלמים וללכת אחריו באשר ילך… לדבריו נקרא מקום זה אום אל-קנאטיר [בהערת שוליים, כתב זאבי: “אולי היישוב קמטריא, הנזכר בתלמוד”], שתרגומו ‘אתר הקשתות’.
“השיח’ אמר כי יש עוד חורבה בקרבת מקום, והסתבר כי בריחוק כמאה יָרְד משם, ניצבת חורבה, שהיו בה ארבעה קירות הרוסים. הם התנשאו לגובה שבע רגליים והיו בהם שלושה נדבכים של אבני גזית, שמידותיהן שתי רגליים על שתי רגליים וחצי, אך היו ביניהן גם גדולות יותר. קירות אלה הקיפו שטח שמידותיו חמישים רגל על שלושים וחמש רגל ובו נערם תוהו ובוהו של עיי מפולת. ברור היה לעין, כי ידו של רעד אדמה הייתה בדבר. מתוך המהפכה הזאת, הזדקרו שישה עמודים, שגובהם עשר עד שתים עשרה רגל. אי אפשר היה לקבוע אם הם נמצאים במקומם המקורי, בלי להזיז את שברי האבנים הענקיות שנערמו סביבם, הסתירו את כניהם וייצבו אותם בתנוחות שונות ומשונות. האבנים המחוטבות הענקיות, שבמקורן שימשו מזוזות בכניסה לבית, נעקרו כליל ממקומן, אך טיב החיטוב שעליהן העיד על ארכיטקטורה יהודית.
“מיד החלטתי כי מצאתי כאן… חורבות של בית כנסת יהודי עתיק, שנבנה כנראה במאה הראשונה או השנייה לספירה. דעה זו התחזקה בי עוד יותר, לאחר שבדקתי את החורבות בדיקה מדוקדקת יותר. מצאתי שם אבן גדולה, שנחצבה בדמות קשת ועמדה כנראה כמשקוף של הכניסה הראשית. לידה, מצאתי שבר של כרכוב יפה, שקישוטיו דמו מאוד לאלה שמצאתי באלדכה [חירבת דיכא, מצפון לפארק הירדן – א.ה.]. העמודים באתר זה ניצבו בין כותלי הבית ולא מחוצה לו ומכך למדתי כי אין זה מקדש יווני. אבני הגזית הכבדות שבקירות הבית לא חוזקו במלט ובטיט, כפי שהיה נהוג בכנסיות הנוצריות הקדומות. מצאתי גם אבן שנחקקה עליה דמותו של נשר. זוהי עדות לכניעה לדרישות הכובשים הרומאים, אשר בחסותם נבנו בתי כנסת אלה, כשכן, כפי הנראה, נבנו בידי בנאים רומאים. … אין לי ספקות רבים בעניין הזה. מכל מקום, אני רואה באתר החורבות של אום אל קנאטיר את מיטב התגליות שגיליתי עד היום ולדעתי, ראוי הוא מאוד לעוד ביקור ולבדיקה מדוקדקת יותר”.
כביש 789
עד כמה חושיו של הארכיאולוג החובב הזה, שמעולם לא למד ארכיאולוגיה ולא כתב אף מאמר מדעי היו נכונים ומדויקים, אנו יכולים להיווכח באתר עין קשתות.
כך סיים אוליפנט את כתבתו (בהתייחס לתחנה האחרונה של המסע, באזור כורסי): “אין כמעט ספק עמי, כי הדרך הרומאית העתיקה פנתה מעם האגם בנקודה זו וטיפסה במעלה ואדי סמך, שכן פה ושם, מצאתי שרידים ועקבות של דרך זו. אכן, תהיה בכך משום הארה מיוחדת במינה של מהלך הקִדְמה האנושית, אם יסתבר, כי גם הדרך הרומאית בחרה את השיפוע הנוח ביותר לעלייה בוואדי זה ואם בעתיד הקרוב, תישמע על מסלולה עתיק היומין של דרך זו צפירת קטרים, אשר תחריד את דממתה ארוכת-השנים של ארץ הגִרגשים”.
כך הוא חזה גם את כביש 789, העולה מכורסי לצומת אפיק.
אכן, ראוי סיר לורנס אוליפנט להנצחה בגולן. יהיה זכרו ברוך!
