אלבום חדש של דיוויד ברוזה
בבית של לימון. הסיפור היה כך: חוויאר לימון, מפיק הפלמנקו הבולט בספרד, הזמין את ברוזה לעשות אצלו תקליט. לימון הפיק את הגדולים שבנגני הגיטרה הספרדיים ובראשם – פאקו דה לוסיה, המייקל ג'ורדן של עסקי הפריטה ובעיני רבים, גדול נגני הגיטרה הקלאסית אי פעם, שהלך לעולמו ב-2014 והשאיר מיליוני מעריצים שבורי לב. לימון אומר על ברוזה: "ברוזה הוא אחד האנשים הבודדים אתם הייתי יוצא להרפתקה".
אחרי 43 שנה בתעשייה ועשרות אלבומים בעברית, אנגלית וספרדית, בארץ ובחו"ל, הלך ברוזה אצל לימון ועשה אלבום אינסטרומנטלי. 11 קטעים שמימיים. קראתי באיזה מקום, שברוזה הגיע לאולפן של לימון וזה, בלי להתבלבל, הציע לו לנגן בהקלטות על הגיטרות של פאקו. זה, נגיד, כמו שאוהד שרוף של "שיקגו בולס" יקבל במתנה את אחת מטבעות האליפות של אלוהי הכדורסל.
אחרי שסיימנו עם המטאפורות מהאן.בי.איי, אפשר להודות כאן בצניעות שאין לי מושג ירוק איך להעביר לכם את מה שקורה באלבום הזה. לכתוב על שירים, עם טקסטים ולחנים, תזמור ועיבוד, זה דבר אחד. לכתוב על יצירות כליות, מבוססות גיטרת פלמנקו תזזיתית, זה משהו אחר לגמרי. גם התייעצות עם המורשת המד'יארית שלי לא הניבה משהו ראוי.
נאמר כך: יש פה קטעים שקטים יותר, מהורהרים ויש סוערים יותר. הדברים שברוזה עושה על צוואר הגיטרה עם אצבעות ידו השמאלית נוגדים כל היגיון רפואי ומידע מוכח על מבנה כף היד. מִצמצת – הפסדת ארבעה אקורדים שלמים, מתוך העשרות שברוזה בטח המציא. ידו הימנית, במקביל, שופכת מפלים–מפלים עשירים של צביטות, פריטות, חיתוכים, נקישות וכל היוצא באלה. אם יש משהו שאפשר להפיק מגיטרה, ברוזה עושה אותו, במהירויות משתנות, שבירות הגה מטורפות, בווירטואוזיות שהעין מתקשה להבין מה ראתה כרגע (במקרה של קליפ), או האוזן (בשאר המקרים).
יש פה עוד דבר. מלבד העונג הצרוף והחוויה שמעניק האלבום הזה, אתה נהנה לראות בנאדם שולט בצורה מושלמת בכלי שלו. זה לבדו יכול להוציא אותי מדעתי, ואני, אתם יודעים, גבולי גם ככה.
אהבתי במיוחד את "Flor en Masada" ואת הקריצה ב– I’ll never rude a horse" again", אבל מי שרוצה, כמוני, לצלול לתוך הסערה של הפלמנקו, עם מחיאות הכף והקצב הנהדר, חייב לעצמו את "Burleria", קטע נהדר.
תענוג אמתי. חפשו אותו.
