חמישה עשר הסימנים, שניתנו לנו בהגדה של פסח, הם הקוד הפנימי של העם היהודי וטומנים בחובם את המהות של חירות אמתית, עם הכוח להיות עם

לפני היפרדו מעל בני ישראל, משה מעביר אותם בברית ה’ ומקפיד להרחיב באוזניהם על נושא החזרה בתשובה, כי ראה ברוח הקודש שעתידים הם לחטוא ולגלות

הקב”ה מעולם לא הציב לעם ישראל רף מידות נמוך אלא רף גבוה, כדי שנוכל להיות באמת אור לגויים כראוי לעם סגולה, תפקיד הנושא בחובו אחריות

“בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” – בכל אחד מימי הבריאה נעשה חיבור בין שמים וארץ, וביום השישי שוב משלב ה’ שמים וארץ ובורא

ארבעים הימים, מר”ח אלול עד יום הכיפורים, נקבעו לדורות כזמן ראוי לתשובה ועל כן דורשים חז”ל – אלול “אני לדודי ודודי לי” חודש אלול הוא

מה שאדם רואה לפניו תלוי מאוד בזווית הראייה האישית שלו. שמואל הנביא נקרא “רואה”, שכן היה מסוגל להגביה את עצמו בתורה ולראות מעבר לזמן ולמקום.

התורה מזהירה מפני הרהב הזה וקושרת קשר בל יינתק בין המתרחש על הארץ ליורד משמים: “והיה אם שמע תשמעו אל מצוות ה’ אלוקיך ונתתי גשמכם

“אל תוסף דבר אליי”, אומר הקב”ה למשה כשזה מתחנן לפניו שיאפשר לו להיכנס לא”י. למרות שה’ מסרב לתחינותיו, משה יודע את כוח התפילה, ואם היה

על סף הכניסה לארץ ישראל, נושא משה רבנו, מזמן לא “כבד פה וכבד לשון”, נאומים חוצבי להבות בהם הוא מכין את הדור הצעיר לפני כניסתו

עם ישראל שואף להגיע אל הארץ המובטחת, לא בגלל שעליו לברוח ממקום אחר, אלא משום שזו הארץ הקדושה שרק בה יגיע העם לשיא תפארתו הגשמית

משה רבנו מתבקש לנקום את נקמת בני ישראל מהמדיינים, לאחר שאלה ניסו לסכן את כניסת בני ישראל לארץ ישראל. ואולם משה בוחר שלא לבצע את

אליהו הנביא לא מת, הוא עלה בסערה השמימה, ובכל דור ודור הוא מתלבש באופן שונה כדי לעזור לעם ישראל. כזה היה פנחס בן אלעזר שהרג

בשבוע שעבר נפרדנו משלושת הרועים – משה, אהרון ומרים. מה בין מנהיגים אמיתיים הזוכים לסייעתא דשמיא ומברכים את עם ישראל במן, מים וענני כבוד לבין

מדוע דווקא על פרה אדומה נאמר “חוקת התורה”? שכן זו מצווה שאין בה היגיון, ואף שלמה המלך לא ידע את טעמה. את המצוות אנו עושים

כפי שבני קורח מקבלים את הפסיקה היוצאת מהסנהדרין בירושלים, כך גם בחירה של מנהיג או פוסק ע”י הקב”ה או ע”י העם נותנת כוח לעומד בראש