בשבוע שעבר נפרדנו משלושת הרועים – משה, אהרון ומרים. מה בין מנהיגים אמיתיים הזוכים לסייעתא דשמיא ומברכים את עם ישראל במן, מים וענני כבוד לבין אנשים המתיימרים להנהיג כקורח אך נבלעים על ידי האדמה
“וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם ויאמר ה’ אל משה ואל אהרון יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם…”
“ויסעו מקדש… ויאסף אהרון אל עמו כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי אל בני ישראל.. ויראו כל העדה כי גווע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל..” ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמות שם מרים ותיקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון”.
בפרשת השבוע שעבר, פרשת חוקת נפרדים אנו משלושה מנהיגים דגולים: אהרון, משה ומרים. שלושה אחים היוצאים ממשפחה אחת וזוכים להוציא את עם ישראל מארץ מצרים, להוליכו במדבר 40 שנה, ללמדו את התורה ולהכין אותו לקראת הכניסה לארץ ישראל.
שלשת האחים האלה יצאו מיוכבד ועמרם, ביתם היה בית גידול למסירות נפש על העם, יוכבד היא פועה שהמירה את צו פרעה “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו..” עמרם היה עתיר זכויות בהנהגה של בני ישראל במצרים , תפקיד שדרש ממנו הקרבה וסיכון גדול. בבית זה ינקו שלושת האחים מנהיגות, הקרבה ונתינה.
המכנה המשותף של שלושת האחים הוא האחווה והנתינה. על קורח אומרים חז”ל שלא נבחר מכיוון שנאמר עליו “ויקח קורח”, המידה הבולטת אצלו היא הלקיחה ולא הנתינה. לעומת זאת, כאשר נקודת המוצא היא נתינה, הרי שהכלי מקבל מאת הקב”ה סייעתא דשמיא וברכה במעשה ידיו, כדי שיוכל לתת דוגמת המן, המים וענני הכבוד.
אומרים חז”ל שבזכות משה רבינו ירד המן. משה שזנח את שולחן פרעה המלא כל טוב, סיכן את עצמו בכך שהרג את המצרי הנוגש, גלה שישים שנה למדין בבורחו מפרעה וויתר על חומר וגשמיות הוא סה המוריד אוכל מהשמיים, “לחם אבירים”, לעם ישראל, ויחד איתו גם את ה”אוכל” הרוחני, את התורה.
בזכות אהרון נתן הקב”ה לעם ישראל את “ענני הכבוד”. ענני כבוד הם בחינת השראת השכינה ושמירה גשמית ורוחנית על מחנה ישראל, אהרון היה “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. מכפר על עם ישראל, ועל ליבו נשא את החושן בו היו מוטבעות אבנים שסמלו את 12 השבטים. אהרון הקריב את מעמדו ויחוסו לאחיו הצעיר ממנו, ונתן לו בכל ליבו את ברכת הדרך להנהגה, נתינה שהיא קשה מאוד לכל אדם ואדם בפרט במדרגתו של אהרון.
בזכותה של מרים קיבל עם ישראל את המים. “בארה של מרים”. מרים מחזירה את אביה עמרם אל יוכבד אמה לאחר שפרש ממנה בעקבות גזירת פרעה. היא מסכנת את עצמה על ילדי ישראל בכך שהיא עוזרת לאמה עם היולדות, היא מסתירה את משה ומחכה לראות מה יעשה בו. מרים שמסרה את נפשה במים על הצלת משה, זיכתה את עם ישראל בבארה של מרים ובשירה על ים סוף “ותיקח מרים את התוף בידה…”
המכנה המשותף של שלושת האחים הוא האחווה והנתינה. אומרים חז”ל שאדם שאין לו את כח הנתינה והולך לתפקיד ציבורי רק בגלל כבוד והטבות, לא ראוי הוא להיות מנהיג. זו הסיבה שקורח לא נבחר להנהגה לפני אליצפן. אומרים חז”ל: “ויקח קורח”, המידה הבולטת אצלו היא הלקיחה ולא הנתינה. גם במצרים קורח לא השתעבד כי הוא היה משבט לוי, אך בכל זאת לא ויתר על השלל שהיה מוקדש לעבדים. לכן לא זכה קורח לקחת תפקיד. גם כשלא קיבל קורח את התפקיד, הוא לא שאל מדוע אני לא קיבלתי את התפקיד, תוך הבטה על עצמו פנימה, במה אני יכול לתקן ולהיות ראוי? הטענה של קורח הייתה: “למה הוא?” ולא “למה לא אני”.
האדמה בולעת את קורח מפני שלאדמה יש את כח הנתינה. היא מצמיחה, היא בסיס, קרקע ליושבים עליה. מהאדמה גם נוצר האדם. אדם משורש אדמה, אדמה היא מעין אמא, הנזרעת ומצמיחה חיים חדשים, אמא זו מוכנה גם שידרכו עליה וזאת בתנאי שאתה יודע שהיא אמך ואתה מתכוון להמשיך להצמיח ,אם אדם מוציא דבה רעה על האמא כמו המרגלים קשה לאדמה לתת מטובה. הגמרא מספרת על רב שרצה למנות שניים מתלמידיו לתפקידי רבנות, התלמידים סרבו משום שלא רצו את הכבוד. אמר להם הרב וכי כבוד אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם. ריחיים אני מטיל על צוארכם.
כאשר נקודת המוצא היא נתינה, הרי שהכלי מקבל מאת הקב”ה סייעתא דשמיא וברכה במעשה ידיו, כדי שיוכל לתת דוגמת המן, המים וענני הכבוד. בפרשת בלק אנו עדים למנהיג ונביא מאומות העולם שגם לו הייתה מידת הלקיחה והשתמש בתורתו ותפקידו לייעץ עצות רעות,בלעם אינו מייעץ לבלק בן ציפור להגביה את רמת עמו, כך שתהיה לו הזכות להישאר בארץ, בלעם מייעץ להנמיך את רמתם של ישראל ע”י מעשה זימה כדי שלא יהיו ראויים לארץ ישראל.
יהי רצון שאכן נזכה למנהיגים שכח הנתינה וההקרבה יהיו לנגד עיניהם בשרתם את עם ישראל.
