משה רבנו מתבקש לנקום את נקמת בני ישראל מהמדיינים, לאחר שאלה ניסו לסכן את כניסת בני ישראל לארץ ישראל. ואולם משה בוחר שלא לבצע את הנקמה בעצמו, שכן למשה יש נגיעה אישית לעם המדייני ונקמה הנעשית כדי ליהנות מהמתיקות שבה אינה נקמה טהורה
“וידבר ה’ אל משה לאמור נקום נקמת בני ישראל את המדיינים אחר תאסף אל עמך וידבר משה אל העם לאמור היחלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין לתת נקמת ה’ במדיינים… וישלח אותם משה אלף המטה לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידיהם…”
הקב”ה מבקש ממשה רבנו לנקום את נקמת בני ישראל מהמדיינים, המדיינים ניסו להחטיא את ישראל בעריות וע”י כך לפגוע בקדושת המחנה וכך לערער את כניסת בני ישראל לארץ ישראל.
משה רבנו נצטווה ע”י הקב”ה לבצע את המשימה ולאחר מכן להיאסף אל עמיו. משה לא מתמהמה למרות שמיתתו תלויה במשימה זו. הוא קורא לפינחס לבצע את המשימה. נשאלת שאלה מדוע משה לא מקיים מצווה זו בעצמו? כדי לענות על שאלה זו נקדים הקדמה קצרה.
התורה מצווה אותנו “לא תיקום ולא תיטור…” כמו כן התורה מרחיקה אותנו ממידת הקנאה – רבי אלעזר הקאפר אומר “הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם” הנקמה והקנאה מניעים יצריים עזים וקשים אצל האדם, שיכולים לערער את כל מציאותו בעולם, לכן התורה הזהירה מפניהם. אדם המקנא יכול לממש את קנאתו לא מתוך השכל הישר אלא מתוך אינטרס ונגיעה בדבר. כמו כן הנקמה מתוקה והאדם הנוקם הרבה פעמים רוצה להשקיט את כעסו ויצריו באמצעותה. לכן, צריך להיות אדם במדרגה גבוהה ביותר כדי לבצע נקמה מתוך הלכה ברורה וקנאת ה’ טהורה, בלי נגיעות אישיות.
הנקמה והקנאה מניעים יצריים עזים וקשים אצל האדם. הנקמה מתוקה והאדם הנוקם הרבה פעמים רוצה להשקיט את כעסו ויצריו באמצעותה. לכן, צריך להיות אדם במדרגה גבוהה ביותר כדי לבצע נקמה מתוך הלכה ברורה וקנאת ה’ טהורה, בלי נגיעות אישיות
פינחס הוכיח את עצמו במעשה בנות מואב שהחטיאו את ישראל, הוא קינא קנאת ה’ והרג נשיא מישראל. המדרש אומר שבני ישראל התחבטו בשאלה מניין הגיעה קנאה זו, האם מצד קרבתו ליתרו, ומעבודה זרה ינק את כוח הרציחה או, מהיותו מקנא קנאת ה’ טהורה. הקב”ה בא ומעיד “פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם… לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום…” שלום זו מידה של קדושה.
דוד המלך מצווה את בנו שלמה “וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בו צרויה… ועשית כחוכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול… והנה עמך שמעי בן גרא… ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה.” דוד מקפיד שצוואה זו תקוים אחרי מותו כדי שהוא לא ייהנה מהנקמה, כמו כן הוא לא מזכיר שאבנר הרג את אבשלום, כדי שהנקמה לא תהיה אישית.
אומרים חז”ל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. ומצד שני נאמר “לא תיקום ולא תיטור”, אלא הנקמה צריכה להיות “ללא טעם” כמו הנחש הלוחך את העפר. נקמה שאינה נגועה אישית שאינה “מתוקה” היא הכרחית.
משה רבנו גדל במדיין ויש לו נגיעה אישית לעם המדייני. הוא נתן לו מחסה והציל את חייו. משה לא מכניס את עצמו לנקמת מדיין אלא שולח את פינחס שהקב”ה העיד עליו שהקנאה שלו היא קנאת ה’.
אומרים חז”ל “פינחס הוא אליהו” גם אליהו הנביא היה קנאי, הוא מבקש מה’ להעניש את ישראל על כי עזבו את בריתו, אליהו הורג את נביאי הבעל בהר הכרמל, אך אליהו הוא גם מבשר הגאולה. בשם “אליהו” יש גם את מידת הדין וגם את מידת הרחמים “אל” מידת הדין ו”יהו” מידת הרחמים. אליהו עלה בסערה השמימה, אליהו לא מת ועל כן אומרים פינחס הוא אליהו. הקב”ה הבטיח לפינחס חיים ארוכים, דמות אליהו התלבשה בפינחס וכך מונצחת הברכה של הקב”ה.
אליהו הנביא מופיע בכל ברית ומסנגר על ישראל על כך שהם שומרים את הברית ומוסרים עצמם על קידוש ה’. אליהו הוא כלל ישראלי, איננו יודעים מיהם אביו ואימו וחז”ל אף חלוקים מאיזה שבט הוא. אליהו סוג של מלאך-אדם. אליהו מחבר בין שני עולמות ולא בכדי אומרים שאם ישנה קושיה בלתי פתורה “תיקו” – תישבי יתרץ קושיות ובעיות. אליהו עומד בפתחו של העולם הזה ובפתחו של העולם הבא. יהי רצון שנזכה לנבואה “הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא”.
