אחרי 20 שנה, יעקב חוזר הביתה ועומד לפגוש את עשיו. הוא פוחד, הוא מתכונן למלחמה, הוא מתפלל. עשו וישמעאל: שני אויבים, שתי מלחמות – ומה זה אומר על הדרך שלנו לגאולה
פרשת "וישלח" מתארת רגע מכונן: יעקב חוזר הביתה אחרי עשרים שנה, ועומד מול עשו אחיו. הוא פוחד, הוא מתכונן למלחמה, הוא מתפלל. הוא יודע שהמפגש הזה אינו רק מפגש בין שני אחים – זהו מפגש בין שני עולמות, שתי דרכים, שני גורלות.
אבל פרשת "וישלח" עוסקת לא רק בעשו. היא גם מזכירה לנו את ישמעאל – כשיעקב שולח מלאכים לעשו "ארצה שעיר שדה אדום", בדיוק באזור שבו התיישב ישמעאל. שני האחים הגדולים שנדחו מהברית ויעקב צריך לעבור ביניהם.
הדבר מעלה שאלה גדולה: מדוע לעם ישראל שני אויבים קדומים, דווקא מתוך המשפחה? דווקא צאצאי אברהם אבינו – ישמעאל ועשו – הם אלה שמלווים אותנו במלחמה לאורך כל הדורות? והאם יש הבדל מהותי בין שתי המלחמות – בדרך שבה הן נלחמות, בטבען, ובעיקר בסופן?
ישמעאל: הפרידה הכואבת והברכה שנשארה
כשהגר בורחת למדבר, מלאך ה' מבשר לה על הבן העתיד להיוולד: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". אבל מיד אחרי הנבואה הזו, מגיעה ברכה מפתיעה: "והרבה ארבה את זרעך". אברהם עצמו מתפלל על ישמעאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך!" – תפילה שהקב"ה עונה לה בחיוב: "וגם לישמעאל שמעתיך". יש כאן משהו עמוק: ישמעאל לא נדחה מתוך שנאה, או זלזול. הוא נדחה מתוך הכרח – הברית חייבת לעבור דרך יצחק. אבל ישמעאל לא איבד את הקשר לאברהם, לא איבד את הברכה ולא איבד את הפוטנציאל להיות גדול.
הרמב"ן מבאר שהנבואה על ישמעאל אינה קללה אלא תיאור של טבע: "פרא אדם", פירושו איש חופשי, לא משועבד. זו לא גזירת גורל, אלא אופי ובתוך האופי הזה, יש גם אפשרות לטוב. לכן, בסוף חייו של אברהם, אנו רואים את ישמעאל עושה תשובה. רש"י מציין: "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו".
עשו: הקרע העמוק שאין לו תיקון
עשו – שונה לחלוטין. כשרבקה שומעת את הנבואה על התאומים, המילים חדות וברורות: "ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר". אין כאן ברכה. יש כאן הכרזה על קרע בלתי ניתן לגישור.
המלבי"ם מסביר שהנבואה על עשו מדברת על שני עמים, שלעולם לא יוכלו לחיות בשלום יחד – "כאשר זה יקום, זה ייפול". כשעשו חזק, יעקב חלש. כשיעקב חזק, עשו חלש. זו לא סתם יריבות – זו סתירה מהותית. הרש"ר הירש מתאר את המאבק הזה כמאבק בין שני עולמות: עשו מייצג את העולם הגשמי, את הכוח, את ההנאה המיידית. יעקב מייצג את הרוח, את האמונה, את העתיד מעבר להווה.
לכן, גם כשעשו מנסה לעשות תשובה – כאשר הוא מתחתן עם בסמת בת ישמעאל – זה לא מחזיק מעמד. המדרש מספר שהוא הרג את הניסיון הזה במו ידיו. למה? כי עשו לא באמת רצה להשתנות – הוא רצה שהשינוי יהיה קל, מהיר, בלי מחיר. השינוי האמתי דורש מחיר.
שני הדרכים
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב, שפעם שאל את תלמידיו: "מה ההבדל בין גנב לרוצח?" וענה: "הגנב עדיין מכיר בקיומו של הבעלים. הוא גונב בלילה, בחשאי. אבל הרוצח? הרוצח מכחיש את עצם זכות הקיום של האחר".
"ישמעאל," המשיך הרבי, "הוא כמו הגנב. הוא רוצה את הברכה, את הירושה, אבל הוא עדיין מכיר בכך שיצחק הוא הבעלים. לכן יש לו תיקון – כי מי שמכיר באמת, יכול גם לשוב אליה. אבל עשו – עשו הוא כמו הרוצח. הוא לא רוצה את הברכה של יעקב. הוא רוצה שיעקב לא יהיה קיים. הוא מכחיש את עצם זכות הקיום של יעקב. לכן, המלחמה הזו היא עמוקה יותר, קשה יותר – ואין לה תיקון פשוט".
שתי מלחמות, שני סופים
הנה אנו מגיעים להבדל המרכזי. המלחמה עם ישמעאל היא מלחמה על שטח, על שליטה, על כוח. ישמעאל לא מכחיש את זכות הקיום שלנו – הוא רוצה להיות חזק יותר מאתנו. זו מלחמה קשה, לא פשוטה, שדורשת כוח ועמידה. אבל זו מלחמה שיכולה להסתיים בהסכם, במציאות של שני עמים שחיים זה לצד זה.
אבל המלחמה עם עשו – עם אדום, עם רומי – היא מלחמה עמוקה יותר. זו מלחמה על הזהות, על האמת, על עצם הזכות להיות מי שאנחנו. עשו לא רוצה שנהיה חלשים, הוא רוצה שנהיה כמוהו. שנתבולל, שנשתנה, שנוותר על מי שאנחנו.
הנביא עובדיה, שהיה עצמו גר שבא מאדום, מנבא על סוף המלחמה הזו: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והייתה לה' המלוכה".
הרב קוק מסביר שהנבואה הזו מדברת על רגע שבו עשו עצמו יכיר באמת של יעקב. לא מתוך כפייה, אלא מתוך הכרה פנימית. זה יקרה, אבל רק בגאולה השלמה.
ישמעאל? הרמב"ם פוסק בספר המצוות שישמעאל אינו בכלל "זכר עמלק" – אין עליו איסור מוחלט. ה"נתיבות שלום" מוסיף שישמעאל יכול לחזור, לעשות תשובה, להצטרף – בדיוק כפי שעשה בקבורת אברהם. המלחמה עם ישמעאל יכולה להסתיים עוד לפני הגאולה השלמה.
מה זה אומר עלינו היום?
כשאנחנו מסתכלים על המציאות שלנו כיום, אנחנו רואים את שני הקווים פועלים במקביל. מצד אחד, הסכסוך עם העולם המוסלמי, עם צאצאי ישמעאל. זו מלחמה קשה, עקובה מדם, הדורשת כוח וחוזק, אבל בתוך המלחמה הזו, יש גם רגעים של הכרה הדדית, יש הסכמי שלום, יש קולות של פיוס.
מצד שני, המאבק התרבותי עם המערב. זו לא מלחמה בחרבות, אלא מלחמה על הנפש. מלחמה שאומרת לנו "תהיו מודרניים, תתבוללו, תוותרו על הזהות שלכם". זו מלחמת עשו ולפעמים, היא קשה יותר מכל מלחמה פיזית.
הדרך שלנו קדימה
יעקב לימד אותנו משהו חשוב במפגש עם עשו: אתה לא צריך לנצח בכל מערכה כדי לנצח במלחמה. לפעמים, אתה פשוט צריך לשרוד, להמשיך, לא לוותר על מי שאתה.
אנחנו חיים היום בעולם שמושך אותנו לכל הכיוונים. ישמעאל אומר לנו: "אתם חלשים". עשו אומר לנו: "אתם לא רלוונטיים". אבל יעקב, יעקב ממשיך ללכת. לא בדרך של הכוח הגופני, לא בדרך של ההנאה המיידית, אלא בדרך של האמונה, של העקשנות הרוחנית, של הידיעה שהאמת שלנו היא נצחית.
כל אחד מאתנו נמצא במפגש הזה, בכל יום מחדש. השאלה היא לא אם המלחמות האלה קיימות. הן קיימות מאז שיעקב עזב את הבית. השאלה היא איך אנחנו מגיבים להן. האם אנחנו זוכרים מי אנחנו? האם אנחנו נשארים נאמנים לדרך שלנו, גם כשקשה?
כי בסוף – "והייתה לה' המלוכה" ושני האחים, כל אחד בדרכו, יגיעו להכרה הזו. אבל עד אז, אנחנו צריכים לעשות את מה שיעקב עשה: להאמין, להמשיך ולהישאר מי שאנחנו. זו המלחמה האמיתית – ובה אנחנו כבר מנצחים.
שבת שלום ומבורך!
