אליזט נולדה בברזיל ועלתה לישראל, מכל הזמנים, קצת לפני מלחמת המפרץ. למדה עברית בחדר האטום וזהו, מי היה מאמין, אלבומה השביעי.
היא דוברת שבע שפות ואף משמשת כשגרירת תרבות בין ישראל לברזיל, כולל פעילויות הסברה מטעם המדינה. ישראל, כלומר.
53 שנים אחרי ג‘ון לנון ומשביתת השמחות יוקו אונו, בסרטון מעודד הפראמין ההוא, לתת סיכוי לשלום, מבקשת אליזט לתת סיכוי לאהבה. את יודעת מה, נותנים, בסדר? מתי מישהו יבקש סוף סוף מהאהבה לתת סיכוי לנו?
המון כישרון יש לאליזט, עם אלט רך והגשה מושלמת. סיבובים של בוסה נובה, סמבות עדינות, קפיצה קטנה לפאנקי, קצת פופ רוסי ואפילו שניים–שלושה שירים בעברית. מוזיקלית זה אלבום מושלם להתרגעות, ערסל על החוף, בלי מחשבות על מחר, אבל התוכן, התוכן.
השירים של אליזט עמוסי קלישאות לעייפה. משבר האקלים (מבקשת סליחה מהאמזונס), שריפת היערות והנה מה שיסכם לכם את זה: “…זה זמן להתאחד/ ואז גם לאט לאט/ האור ייכנס ללב/ ואז מחשבות טובות/ ירפאו את כל הכאב…”. בהצלחה למי שזה עובד לו.
נתתי סיכוי לאהבה, אבל יצאתי מהאלבום הזה בלי בשורות של ממש, אבל היי, רונאלדו עף מהיורו, מי אני שאתלונן?
