“הזמן הוא לא פתרון/ בכיוון הלא נכון” – רק על המשפט הזה, שסוגר את השיר הראשון (“דקה לדקה“) של שי מרק, אני יכול להתפייט שבוע. מרק הוא, כמחמאה, עוד אחד מ“נערי עמיר לב“. רק לפני כחודשיים, היה פה דניאל גמליאלי, עם אלבום מופתי – “מחסן“. בוחר אותם עם פינצטה, הלב הזה.
שוב, אותו סאבטקסט, מספר חלק קטן מהסיפור ונותן לך להשלים את זה דווקא לאן שהלב שלך לוקח. הנה שיר אני–ואת שלו – “שלום הגליל“. מהלך טקסטואלי יפה: הוא יורד מהתמונה הגדולה מלחמה, עפים טילים, רצים למקלט, שורות של מיטות, לתוך התמונה הקטנה שלו בתוך כל זה: אין לו עם מי להיות ואז הוא נותן את זה: “למה לי להינצל בכלל/ מה ביקשתי ממך אוכל/ לא רציתי עוד בגדים/ איך זה שאת לא מרגישה אותי בפנים“. ככה כותב משורר.
מרק כותב מעט מילים. שורות קצרות. תבין לבד. כמו שהוא שר את זה, כל מילה שוקלת טון, כל שורה – רק עם מנוף תזיז אותה. אין הרבה מנגינה בשירים האלה. הוא מוציא משפט אחרי משפט, די מונוטוני, כמו מנטרה. עיקר העניין המוזיקלי מתרחש בליווי. מוזיקה גלילית, אני אקרא לזה. זה בעצם רוק מאוד רך, בחוש נהדר עם עוּד וכינור, גיטרה אקוסטית ומריח כמו זר בזיליקום.
“עצרתי אצל ההוא עם הלב/ פתח לי כל שורה/ מה שחיפשתי/ הרגשתי שהגעתי“. השאיר אותי בלי מילים. ההוא עם הלב, מדומיין אצלי כמו איזה מעלה באוב מודרני, מגיד את העתיד וגם אומר ללקוח מה שהוא רוצה שמוע.
בכינור התחלפו אלעד לוי ונדים מחול. על העוּד התיישב נתן זהר. שני הכלים האלה מנגנים תפקידים ראשיים ומביאים את משב הגליל, בואכה נירוונה.
השבוע, מרק השיק את האלבום הנהדר הזה, ב“לבונטין 7″ וב-2.1, הוא יחמם את ההופעה של עמיר לב ב“פטריה“, בקיבוץ דן.
נגמר לי כאן הדף, אחרת היינו מדברים על שי מרק ועמיר לב (הפקה מוזיקלית ועריכת טקסטים) עד ט“ו בשבט. אבל אתם, חפשו אותו. ישאיר לכם סימן.
