החיים הרי לא מחכים. הטיול הגדול שלא עשיתי אחרי הצבא יושב לי כבר 30 שנה. הלכתי על תאילנד. ברגע שמתחילים לטייל במזרח, זה ממכר
מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו רק בשביל עצמכם? לא בשביל הילדים, לא בשביל בן או בת הזוג, לא בשביל העבודה ולא כי מישהו ביקש? פשוט כי רציתם…
כבר שנים שאני מדברת בבית על החלום שלי לצאת לבד לטיול במזרח, לטיול הגדול שלא עשיתי אחרי הצבא. זה היה אחד מאותם החלומות שהסתובבו אצלי בראש. ידעתי שיום אחד, בזמן הנכון, הוא גם יתגשם. היעד המקורי היה הודו. כי לשם נסעו צעירים תרמילאים לפני 30 שנה. אבל עם השנים, כשהילדים שלי התחילו להסתובב בעולם ולשתף בחוויות שלהם, תאילנד קסמה לי יותר. גם נסעתי עם מזוודה ולא עם תרמיל. אם כי היעד הבא כבר מסומן: וייטנאם ואחר כך, הודו. תדעו לכם, ברגע שמתחילים לטייל במזרח, זה ממכר.
אומנם כבר טיילתי בעולם. הייתי בפריז וגם ברומא, ביוון, בקפריסין, באמסטרדם, בבלגיה ובעוד כמה מקומות, אבל יש משהו במזרח שלא דומה לשום דבר אחר. אולי הצבעים, הריחות, האנשים, הקצב, ואולי פשוט התחושה שהגעת לעולם אחר, רחוק. התוכנית הייתה לצאת לכבוד המעבר לגיל חמישים, חמישים זה הרי ה-20 החדש… אבל אז הגיעה המלחמה, הבן היה במילואים והחלום שוב נדחה. בסיום שנת האבל על אבא שלי, כשהמלחמות קצת נרגעו, הבן הצעיר שנפצע כבר התאושש ונולד לי נכד מתוק, הרגשתי שהגיע הזמן. החיים הרי לא מחכים. לפעמים, צריך פשוט להחליט.
לקח לי קצת זמן לקנות את הכרטיס. מסביב היו מעט רעשי רקע: למה לבד? למה לא בקבוצה? אולי עם חברה? אולי עם האיש? אבל אני ידעתי שאני לא מחפשת רק טיול, או חופשה בחו"ל. הייתי זקוקה למסע עם עצמי. לקצת חופש, לקצת לבד, להזדמנות להתמודד עם השדים והפחדים, לעבד משהו מהטראומות של השנים האחרונות ובעיקר – לנשום.
קופיפי
ערב אחד, אחרי הליכה ארוכה, אזרתי אומץ וקניתי כרטיס, עם קונקשן באבו דאבי. אם כבר לצאת מאזור הנוחות, אז עד הסוף. רק שהקונקשן הזה סיפק לי גם סיבות לדאגה. איך אסתדר לבד במעברים? האם אדע לאן לפנות באמצע הלילה? מה אם אלך לאיבוד ואפסיד את הטיסה? כדי להקל על עצמי את המסע, סגרתי מראש גם את בתי המלון ואפילו את המונית הראשונה. הבכורה שלי הייתה מורת הדרך. בשלב מסוים בחיים, הילדים שלנו הופכים להיות אלה שמלמדים אותנו איך העולם עובד.
אחרי חודשיים של המתנה וציפייה, וסיפור "פליי דובאי" באמצע, הגיע היום הגדול. ארזתי מזוודה, קצת כבדה, יש לומר. אם יורשה לי לתת עצה למי שמתכנן טיול לבד: אל תעשו את הטעות שלי. לא צריך כל כך הרבה בגדים! מבאס להסתובב לבד בעולם עם מזוודה כבדה ולטיול שכזה לא צריך באמת הרבה בגדים.
בסך הכול, יצאתי לשבועיים, לא כמו הצעירים שיוצאים לחודשים. כי בכל זאת, אני כבר לא בת עשרים ועדיין לא בפנסיה. אבל השבועיים האלה עברו לי ביעף.
נחתתי בפוקט, וחיכתה לי המונית שהזמנתי מראש למרינה. הנהגת אפילו צילמה לי את המקום שבו היא ממתינה וכך, בעזרת התמונה, מצאתי אותה בקלות. היא הסיעה אותי למרינה ומשם עליתי על מעבורת לקופיפי. כשהגענו ליעד, חיכו לנו המון תאילנדים עם שלטים של בתי המלון. מצאתי שלט עם שם הריזורט שלי והבחור לקח את המזוודה הכבדה ואת תיק הגב שלי והוביל אותי למלון. כבר בדרך, כשהלכנו על חוף הים, הוקסמתי.
קופיפי הוא אי תיירותי מדהים. למעשה, החיים שם סובבים סביב בתי מלון, מסעדות, בתי קפה, שיט ומאות חנויות מזכרות שמוכרות פחות או יותר את אותם הדברים וכמובן – מסאז'ים. המון מסאז'ים. נדמה שאין מטר בלי שלט שמציע עיסוי. הרגשתי שם שהגעתי לגן עדן.
הנחתי את המזוודה בחדר, נלהבת מהנוף, מהריזורט ומהשירות האדיב של הצוות. יצאתי לסיבוב היכרות באי ולמסאז' הרגליים הראשון שלי. ארבעים שקלים בלבד. בהמשך, גיליתי שאפשר למצוא גם זולים יותר. בכל יום במהלך החופשה, הקפדתי על מסאז' אחד לפחות. בתאילנד, זו שגרת חופשה ואפשר לומר שאימצתי אותה בהתלהבות.
בקופיפי יצאתי לשיט בין החופים והאיים. הצטלמתי עם קוף שהתיישב לי על הכתף, צללתי עם שנורקלים, עצרתי בלגונה כחולה מרהיבה לזריחה, ביקרתי בשמורה של כרישים ובמערות הוויקינגים המוכרות מהסרטים. טיפסתי 700 מדרגות לתצפית יפהפייה, ביליתי במופעי אש ליליים ואפילו הגעתי למועדון היאבקות. בין חוויה אחת לשנייה, הזמן פשוט טס.
פוקט
ביום שישי, חזרתי לפוקט, למלון סמוך לבית חב"ד. רגע לפני שבת, הספקתי עוד להתפנק במסאז' ביעד החדש ואז הצטרפתי לעשרות ישראלים לארוחות השבת. אין על השליחות של חב"ד בעולם. בכל מקום שאליו מגיעים, גם בקצה השני של העולם, פתאום יש בית, אוכל חם, שירים ואנשים שמרגישים קצת כמו משפחה. שרנו בקולי קולות את "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל". חשבתי על זה שלמרות הדיווחים בתקשורת על אנטישמיות בפוקט ועל הפגנות, אני לא הרגשתי פחד. נדמה לי שקיבלתי שם הוכחה קטנה לכך שבאמת הכול מתחיל בראש. יצאתי לדרך עם ראש טוב, פתיחות ואמונה שהכול יסתדר וכך היה. הכול זרם נהדר.
פוקט קצת רועשת ועירונית, אבל מצאתי בה שילוב נהדר של טיולים בטבע ובעיר. עשיתי רפטינג, נהגתי על טרקטורון, רכבתי על פיל, טבלתי בנחל עם מפל יפהפה ויצאתי לשיט בין האיים. הסתובבתי ברחובות העיר העתיקה של פוקט, בשווקים, בשכונות. נסעתי במוניות טוסטוס ובטוקטוקים, אכלתי בננה רוטי, שתיתי המון שייקים, חלקם אפילו בתוך קוקוס, פגשתי אנשים, צילמתי, קראתי ספרים וישבתי על חוף הים.
היה שם שילוב נהדר של טיולים והרפתקאות לצד רגעים של שקט ונחת. מצד אחד, אקשן, מקומות חדשים וחוויות ומצד שני, שעות ארוכות שבהן לא הייתי צריכה למהר לשום מקום. ים כחול, שקיעות יפות, ספר טוב ושייק קר. לא היה לי לוח זמנים צפוף, לא הייתי צריכה להתחשב בתוכניות של אף אחד ולא חיכתה לי רשימת משימות. יכולתי לקום בבוקר ולהחליט בעצמי מה מתחשק לי לעשות.
מסתדרת נהדר
כשעסוקים כל כך ביום-יום, בעבודה, אחריות, משפחה, דאגות ומחויבויות, יש משהו מאוד משחרר בתחושה הזאת. במשך רוב חיינו, אנחנו עסוקים בלמלא את התפקידים שלנו: אימא, רעיה, בת, עובדת ועכשיו, גם סבתא. כל כך הרבה כובעים והנה, לשבועיים, לא הייתי צריכה להיות אחראית על שום דבר חוץ מעצמי. אלו היו שנים עשר ימים שבהם הטלפון כמעט שלא צלצל. לא עבודה, לא סידורים, לא משימות ולא הצורך להספיק. רק אני, הנופים, והים בקצה האחר של העולם.
נסעתי לבד לארץ רחוקה, למקום שבו אני לא מכירה את המקום והתרבות וגם לא את השפה ודווקא שם, גיליתי שאני מסתדרת נהדר גם בארץ זרה. שאני יכולה לסמוך על עצמי, לשאול, להיעזר, להכיר אנשים ולמצוא את הדרך. גיליתי שהעולם הרבה פחות מפחיד, כשמעזים לפגוש אותו והבנתי שאני עדיין במיטבי ויכולה להמשיך להגשים, ליצור ולעשות. גם גיליתי שאפשר להיות לבד, בלי להיות בודדה. לפעמים, דווקא כשאנחנו יוצאים מהמוכר, מהבית ומהאנשים שמכירים אותנו כל כך טוב, אנחנו מצליחים לשמוע את עצמנו קצת יותר. הנשימה משתחררת, המחשבות מתבהרות. אני לא חושבת שצריך לברוח מהחיים כדי ליהנות מהם, אבל לפעמים, צריך לצאת מהם לזמן קצר, להסתכל עליהם מבחוץ, לנשום אוויר אחר ולחזור עם פרופורציות חדשות.
חזרתי לארץ עם חיוך גדול וכוחות מחודשים. בני המשפחה חיכו לי באהבה ובעבודה קיבלו אותי בחיבוק. שמעתי לא מעט אנשים שאמרו לי שקיבלו השראה מהאומץ שלי להעז, לחלום ולהגשים. הנה, אני כאן גם כדי לספר. אני לא חושבת שחזרתי אחרת וגם לא כל הדאגות והאתגרים נשארו בתאילנד. אבל חזרתי עם משהו שקשה להסביר במילים, תחושה של קלילות, סקרנות והתרגשות, בעיקר – עם תזכורת חשובה: אסור להפסיק לחלום.
אז לכל מי שיש חלום שממתין במגירה, אני ממליצה: תעופו עליו. אל תחכו שהילדים יגדלו, שהעבודה תירגע, שמישהו יצטרף, או שהפחד ייעלם. תמיד תהיה סיבה טובה לדחות. לפעמים, צריך פשוט לתת לעצמנו אישור לצאת לדרך. לא חייבים לנסוע לתאילנד ולא חייבים להגיע לקצה האחר של העולם. אבל כן כדאי מדי פעם לעשות משהו שעושה לנו טוב. אני? הטיול נגמר לי כל כך מהר ואני כבר מחכה להרפתקה הבאה.







