יציאת מצרים הייתה אירוע מכונן לאנושות כולה, בחינת “המפץ הגדול”, והעולם לא נשאר אדיש: “שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת…” אומות העולם ראו את גדולת ה’, וישראל זכו ל”אותות” – אותן מצוות הקשורות ליציאת מצרים. עם ישראל יצא ממצרים, ויצא נשכר
“ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותיי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה’ ויבוא משה ואהרון אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה’ אלוהי העבריים עד מתי מיאנת לענות מפני שלח עמי ויעבדוני…”
יציאת מצרים היא בחינת “המפץ הגדול” כלפי האנושות כולה.
תהליך גאולתם של ישראל יוצר התרוממות רוח בעולם כולו – שוב “רוח ה’ מרחפת על פני המים”. בבריאת העולם ה’ יצר יש מאין עולם ומלואו, אולם לא היה מי שיעיד ויאמר ה’ הוא האלוקים. בשישה ימים ברא ה’ את העולם ואת האדם ברא ה’ בסוף היום השישי. המעטים שזכו להידבק לה’ הבינו מה היא גדולתו ועד היכן היא מגעת ובנפשם נצרבה האמונה שה’ ברא את העולם. אולם, מאדם הראשון ועד פרעה קמו ועלו אמונות באלילים שונים וכל כוח שאדם היה תלוי בו זכה להיות אל. מצרים הייתה ממלכה של עבודה זרה, בה התרכזו כל האמונות, ועבודת האלילים בה הייתה מפותחת. הקב”ה החליט לגלות לעולם מי הוא בעל הכוחות כולם ומי הוא “עושה מעשה בראשית”.
מאדם הראשון ועד פרעה קמו ועלו אמונות באלילים שונים וכל כוח שאדם היה תלוי בו זכה להיות אל. מצרים הייתה ממלכה של עבודה זרה, בה התרכזו כל האמונות, והתפתחה עבודת האלילים. הקב”ה החליט לגלות לעולם מי הוא בעל הכוחות כולם ומי הוא “עושה מעשה בראשית”
עשרת המכות היו בריאת עולם מחודשת. הקב”ה השתמש בכוחות הטבע כגון היאור, שיש בו חוקיות מסוימת. ובמאמר ה’ המים שינו את צבעם, את טעמם, את מהותם. כנ”ל השמש שהיא הגדולה בכוחות הטבע, ברצון ה’ היא האירה רק במקומות מסוימים והקב”ה הוכיח לכל העולם שהוא שולט בה. עשרת המכות נועדו להוכיח שה’ ברא את העולם שהוא מעל לכל הכוחות כולם, ובאפשרותו לשנות את חוקי הטבע.
עשרת המכות הרעישו את העולם כולו “שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת…” כולם אמרו: “מי כמוך באלים ה’…” פרעה אומר “ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים…” גם יתרו התפעם ממכות מצרים והוא בא והתגייר. כשמגיעים המרגלים לרחב ביריחו היא אומרת להם: “ידעתי כי נתן ה’ לכם את הארץ… וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה’ את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים…”
רוח הגאולה הזאת נושבת בשני מישורים, האחד כלפי אומות העולם והאחר כלפי עם ישראל. האותות שניתנו מטרתם הייתה להראות את גדולת ה’. אולם כלפי עם ישראל היה רובד נוסף שכן האותות תורגמו למצוות מעשיות הנקשרות לזיכרון שיצאנו ממצרים. במצרים זכו בני ישראל לקבל מצוות כדי שהאמונה תעגון בליבם ואלו מצוות הפסח, שילוח עבדים, קידוש החודש. המצוות הקשורות ליציאת מצרים הן בחינת “אותות” כגון מצוות השבת – “אות היא ביני ובין בני ישראל…” וכן שאר הרגלים, מצוות תפילין – “והיו לאות על ידך…” מצוות מזוזה, ומצוות נוספות. הדברה הראשונה בעשרת הדברות היא “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…”
בכל תהליך הגאולה לא נפגמה הבחירה החופשית של האדם, פרעה היקשה את ליבו ולא זכה להפנים את גודל השעה. לעומתו יתרו שמע שמועה, בא והתגייר. אף אצל עם ישראל לא כולם היו בעלי אמונה. נאמר “וחמושים עלו בני ישראל ממצרים…” רק חמישית מעם ישראל זכתה לצאת ממצרים – גם כשיש גאולה כל אחד נגאל לפי גודל האמונה שבו. יציאת מצרים טלטלה את העולם כולו, העולם לא נשאר אדיש לאירועים, כמאמר הרב קוק שיציאת מצרים הייתה האביב של העולם כולו.
