100 שנה מלאו להולדתו, ועשור – למותו, של ס. יזהר, שכתב את אחת המסות המרשימות שלו ב”דבר”, אוקטובר, 78′: בקמפ-דיוויד, כשבגין הציע להשאיר את היישובים תחת ריבונות מצרית, שאג סאדאת: “never” וכל העולם, כולל ישראל, קיבל. ישראל מעולם לא ניסחה את ה”עד-כאן” שלה. זה הדאיג את יזהר אז וצריך להדאיג גם אותנו היום
מאה שנים מלאו להולדתו של יזהר סמילנסקי, הידוע יותר בשם העט שלו ס. יזהר ועשור – למותו.
יזהר לא היה רק סופר דגול, חתן פרס ישראל לספרות וחתן פרס אמ”ת לספרות, אלא גם פוליטיקאי. הוא כיהן בכנסת במשך שש קדנציות רצופות, עשרים שנים תמימות, בין השנים 1949-1969. יזהר היה במיינסטרים של המיינסטרים, ח”כ מטעם מפלגת השלטון מפא”י ובתוכה, מהמקורבים ביותר לראש הממשלה, בן גוריון. כשבן גוריון פרש ממפא”י והקים את רפ”י, יזהר פרש עמו וכיהן בכנסת השישית מטעם רפ”י. עמדותיו היו עמדות הביטחוניזם הפרגמטי של מפא”י.
לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, המשיך יזהר להשמיע את קולו, בעיקר במסות שכתב ב”דבר”. מסות ארוכות, שהתפרסו לרוב על לפחות שני עמודי עיתון ועמוד של “דבר” היה יותר מכפול בגודלו מעמודי העיתונים היום וללא הכותרות השמנות והתמונות. היו אלו מסות עמוקות, מרתקות, מקוריות ובעלות השפעה. בכתיבתו הפובליציסטית, הוא נטה יותר ויותר לכיוון היוני בשמאל הציוני, הרבה יותר מכפי שהיה בכהונתו בכנסת. הוא היה לאחד מאדמו”רי השמאל הציוני היוני בישראל. עם זאת, כאשר נקרא היום אותן מסות, נוכל להיווכח עד כמה הקצין והרחיק השמאל דהיום, מזה שייצג יזהר. גם מאמריו היוניים ביותר ביטאו אמונה יוקדת וחסרת פשרות בצדקת הציונות, מה שקשה למצוא היום בעיתונים דוגמת “הארץ”, למשל.
עיקר ביקורתו של יזהר הייתה על כך שישראל קיבלה בהסכם את עמדות הפתיחה של המצרים ומצרים לא התקדמה כמלוא הנימה לקראת ישראל, אפילו לא בוויתור סמלי קל. לטענתו, אילו ישראל הייתה מוותרת על 99% מסיני והמצרים היו מוכנים לוותר על 1%, אפילו אז, היה זה הבדל משמעותי ביותר
נתקלתי לאחרונה במסה מרתקת שפרסם יזהר לאחר הסכם קמפ-דייוויד, בגיליון שבת של “דבר”, ב-6 באוקטובר, 1978. במאמרו, יזהר מתח ביקורת נוקבת על הסכם קמפ-דיוויד. איני יודע איך היה מצביע, אילו היה ח”כ. בהצבעה בכנסת, העניקו כל הסיעות חופש הצבעה לחבריהן. הרוב הגדול במערך, סיעת האופוזיציה הגדולה, תמך בהסכם, כולל ח”כים דוגמת רבין, שמתחו ביקורת על הוויתורים הכרוכים בו. ייתכן שכך היה נוהג גם יזהר סמילנסקי, אולם המעניין הוא הטיעונים שכתב במסה, שלמיטב הכרתי הם חשובים מאוד ותקפים עד היום.
עיקר ביקורתו של יזהר הייתה על כך שישראל קיבלה בהסכם את עמדות הפתיחה של המצרים ומצרים לא התקדמה כמלוא הנימה לקראת ישראל, אפילו לא בוויתור סמלי קל. לטענתו, אילו ישראל הייתה מוותרת על 99% מסיני והמצרים היו מוכנים לוותר על 1%, אפילו אז, היה זה הבדל משמעותי ביותר. אולם העובדה שלא כך היה, והלגיטימיות שהעניק המתווך האמריקני, ואח”כ גם ראש ממשלת ישראל, לחוסר הנכונות של המצרים לפשרה כלשהי, ייצגו בעיניו תופעה שאם נבין אותה לעומקה, היא מצביעה על שבריריות עצם קיומה של מדינת ישראל.
כותרת המסה הייתה “never”. נקודת המוצא למאמר הייתה הסברו של בגין מדוע הסכים, ביום האחרון של הוועידה, לוויתור הסופי על דרישתו לאפשר את קיום היישובים הישראלים תחת ריבונות מצרית. בגין הסביר, שאילו עמד על כבשת הרש הזאת, לא היה הסכם. סאדאת לא היה נכון לכל ויתור. כאשר הנשיא האמריקני, קרטר, ניסה לשכנעו להסכים לתביעה המינימליסטית הזאת, שאג סאדאת: never. וה- neverהזה הוא שהכריע את הכף.
ה- neverהזה עורר את דאגתו העמוקה, הקיומית, של ס. יזהר. כך הוא תיאר אותו: ” never- שאג סאדאת עד שנעו אמות הסיפים, never שהלך מקצה הארץ ועד קצה. צעקה גדולה ואחת וסופית: לעולם לא! ושאגה זו היא שהכריעה את הכף. שסאדאת אינו רוצה. ואין מה לעשות עוד”.
יזהר נבעת מהתיאור הזה. הוא הבין מה משמעותו לקיומה של ישראל. הוא הבין שלישראל אין never כזה, never שכאשר היא תעמוד עליו, העולם יבין שאין לו ברירה, אלא לקבל אותו. “ופתאום כאילו נחשפה איזו אמת דחויה, ונתגלתה בכל אכזריותה, אמת שלכאורה כבר בגרנו ועברנו ממנה והלאה – על מצבה הנכון של ישראל ועל מקומה בעולם.
“הרי זו מדינה בת שלושים, עתירת הישגים בהתיישבות, בחקלאות ובתעשייה, שצבאה נחשב כחזק במזרח התיכון ושמוראו על כל שכניו סביב. מדינה ריבונית ועצמאית לכל דבר, שקשרים לה עם העולם, והכרוֹת והיכרויות, אלא שאין לה בינתיים, ולא לשבעים שנות הציונות שלפניה, שום עמדה של never בעולם, וכשצועקים לעומתה never, אין לה מה להשיב, אלא לקבל. ואכן, ישראל מין מדינה מחרישה כזו, שקולה לא נשמע”.
חותם העושק
יזהר תיאר את העמדות שההסברה הישראלית מציגה בפני העולם, אך הן לא משכנעות, כי ישראל מציגה לעולם טיעונים פרגמטיים, ביטחוניים, מפגינה את הישגיה ותרומתה, אך אינה מציגה לעולם עמדה עקרונית, אינה מדגישה את צדקת הציונות. כך, בעיני העולם, ישראל היא מדינת עושק, מדינה שעושקת את שכנותיה. טענת העושק הזאת, מסביר יזהר, אינה מתחילה מן הגבולות שישראל הרחיבה במלחמת ששת הימים. ממש לא.
“העושק אינו רק כל מה שבידי ישראל מעבר לגבולות 67′ ואינו רק עובדות פיסיות מפורטות כלשהן, כפי שנוטים רבים לחשוב ולא רק עובדות היסטוריות ידועות כלשהן, שצריך לחזור ולתקנן. העושק, נראים הדברים כעת, מרחיק לכת: הוא גם עמדה מטאפיסית, גם מציאות על-היסטורית. הוא גם עקרון אידאולוגי. נראה אפוא, כי החלום הציוני בעיני הערבים (והעולם) הוא העושה את עושק הערבים. החלום הציוני הוא האחראי לכל הרָעות, הגזל, הקיפוח ושפיכות הדמים וכל כמה שננסה לגמד את החלום וכל כמה שתיתן ישראל דברה כי אינה מתכוונת להתפשט, וכל כוונתה מעתה, כפי שכמה מאנשיה התבטאו, יהיה להתפשט רק לגובה ולא לרוחב הארץ – דבריה לא ייאמנו.
“היום, לאחר ועידת קמפ-דיוויד, שהוכרעה בצעקת סאדאת, שהעולם כיבד אותה במלואה, ונרתע מפניה כמפני גזרת טבע – היום לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים עוד בידי ישראל, אלא, כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק, ויפו ואשקלון ומה לא – בספק, וכל עוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר ואינו יושב במקומו ולא פּוּצָה פיצוי מלא, עדיין ישראל בספק ומעשיה חתומים בחותם העושק”.
כיון שהעולם קיבל זאת, ולמעשה, בקמפ-דיוויד גם ישראל קיבלה זאת, המצב שנוצר הוא ש”העולם קיבל את המיתולוגיה של העושק, ואת כוח הווטו הנובע מהכרה זו”, כוח הווטו של הערבים…
“העולם דוחה את הטיעון הציוני ואת המיתוס ההיסטורי היהודי. לעם היהודי אין הכרה בתודעת העולם ולא למדינת היהודים. מרגע שקיבלה ישראל את הדין והודתה כי מצרים תקבל לא פחות ממאה אחוזים מתביעותיה הטריטוריאליות (בלי שים לב למצב הטריטוריה, לתולדותיה, לאופייה, לתפקידיה, ולמשקלה היחסי במאזן ההדדי), השמיטה מידיה את ה- neverהריבוני שלה. ואילו ידעה להאריך נשימה ולא לוותר על אחוז אחד סמלי, כדי שידחה את האקסיומה המצרית, והייתה נכונה להחזיר תשעים ותשעה אחוזים ורק לומר never נחוש על האחוז האחרון והאחד הזה – היה העולם חייב להכיר כי גם ישראל כאן… ששני הצדדים שווי ערך ושווי צדק. והערבים היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז להודיע באוזני עולם כי המציאות במזרח התיכון השתנתה ואין להחזיר עוד את הגלגל”.
יזהר ראה בדאגה רבה ובחומרה רבה את המציאות שנוצרה בעקבות הכניעה הישראלית לתובענות הזאת.
“בלי הכרה זו, שנובעת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן עם יהודי כדין, אלא יושב שודד שעשק וחויב להחזיר הכול, לפני שידברו אתו ויתייחסו אליו. בלי עמידה עיקשת על כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק”.
לכאורה, מהו האחוז האחד, שעליו דרש יזהר להתעקש? מהו אחוז אחד מול 99 אחוזים? מהו האחוז האחד, ששווה בעטיו לסכן את היכולת להגיע להסכם שלום, כאשר הוא עצמו מוכן לוותר על 99%? מה ההיגיון?
ההיגיון הוא, שכאשר הצד הערבי חושב שהוא פטור מראש מכל הליכה לקראת ישראל, הוא למעשה אינו מכיר בריבונותה. ואם אין הוא מכיר בריבונותה, איזה מין שלום הוא זה? אך יותר מכך. מהו אותו אחוז? האחוז הוא ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ומפרץ שלמה. האחוז הוא שבירת העיקרון שאין עוקרים התיישבות ושההתיישבות מעצבת את הגבול.
ומכאן מסקנתו הברורה: “כעת צריך וצריך לצייר את מפת ה- neverהלאומי של ישראל. ולקום ולעמוד עליה. … ייצוב העד-כאן הלאומי של ישראל בכל חומרת ההשתמעויות”.
