מתברר כי המוני צעירים יושבים ולומדים, בחדווה ובכיף, מקצועות של מדעי הרוח, למרות שהלימוד אינו מקנה כל הכרה אקדמית, או מקצועית, אין בו מבחנים, אין בו ציוּנים אין שום “שוט“, שום מקל ושום גזר
מי שיסור בשתיים לפנות בוקר, לבית המדרש של מדרשת השילוב נטור, סביר שיפגוש בחניכים טרוטי עיניים, יושבים וממשיכים את תלמודם, בין אם בהוויות דאביי ורבא, בין בכתבי החלוצים של העלייה השנייה ואולי בשירתו של אלתרמן, או בכתבי שפינוזה, קנט, או מרקס.
עשרות חניכי מדרשת השילוב, “חילונים“, “דתיים“, או “מסורתיים“, בנות ובנים, הוגים בתורה יומם ולילה. על כל מקום במדרשת השילוב מתחרים מועמדים רבים. מרבית בוגרי השנה במדרשה ממשיכים לשנה ב‘ ורבים מהם מצטרפים למסגרות הלימוד שלה, אחרי שחרורם מצה“ל.
מה שראוי לציון, הוא שמדובר בלימוד שאינו מקנה כל הכרה אקדמית, או מקצועית, אין בו מבחנים, אין בו ציוּנים (אך יש בו הרבה ציוֹנוּת); אין שום “שוט“, שום מקל ושום גזר, הגורם לחניכים ללמוד ולהשקיע. אך מי שנחשף לכתב העת “ארגמן” – קובצי המאמרים של התלמידים, ייווכח שאין הוא נופל מכתבי עת אקדמיים מוכרים. דבר נוסף שראוי לציון הוא שכל הלימודים הללו הם במקצועות ההומניים, במדעי הרוח.
רגע רגע. אבל הרי שמענו את המורים והמנהלים מסבירים, שבלי בחינות בגרות הלימודים ההומניים יגוועו. אז איך זה ייתכן שתלמידים נוהרים ללימודים הומניים, שאין בהם כל בחינה?
מדרשת השילוב, שמרכז הווייתה הוא הלמדנות, ושמטרתה היא בניית דורות של תלמידות ותלמידי חכמים, ייחודית מבחינה זאת בנוף המכינות הקדם–צבאיות. אך בכל המכינות, מרכיב הלימוד הוא מרכזי מאוד, בכל המכינות, הלימודים הם ברובם במדעי החברה והרוח. בכל המכינות, אין כל קרדיט אקדמי, לא בחינות ולא ציוּנים ובכולן החניכים גומעים בצמא את עולם התוכן והלימוד.
כל כך הרבה צעירים ששים ללמוד יהדות, פילוסופיה, הומניסטיקה, ספרות, למרות שאין הם בוחרים בכך כמקצוע האקדמי שלהם. אולי זה אומר משהו על הדרך הנכונה ללמוד את הלימודים האלה?
לא רק במכינות הקדם–צבאיות. כך גם, למשל, במסגרות של ארגון “השומר החדש” וכמובן בבתי המדרש הפלורליסטיים והמעורבים. כל כך הרבה צעירים ששים ללמוד יהדות, פילוסופיה, הומניסטיקה, ספרות, למרות שאין הם בוחרים בכך כמקצוע האקדמי שלהם.
אולי זה אומר משהו על הדרך הנכונה ללמוד את הלימודים האלה? אולי השוט של בחינות הבגרות אינו הדבר שיביא את הנוער לשתות ברצון מן הבאר הזאת?
פדגוגיה חדשה–ישנה
איני מחסידי בחינות הבגרות. יותר ויותר אנשי חינוך וחוקרי חינוך סבורים שזו אינה הדרך הנכונה למערכת החינוך. רבים סבורים שלימוד באמצעות עבודות חקר, עבודות צוות, פרזנטציות של תלמידים על החומר, לימוד רב–תחומי סביב נושא לאורך תקופה ועוד, משמעותיים יותר ונכונים יותר. בשנים האחרונות, קראתי מספר ספרים על החינוך בתנועה הקיבוצית, בעשורים הראשונים לקיומה. מעניין להיווכח, שמה שמוצג היום בכל העולם המערבי כ“פדגוגיה החדשה“, כפאר החדשנות החינוכית, יושם בתנועה הקיבוצית, כבר לפני מאה שנה.
הבעיה היא, שהרבה יותר קל לקטר על הכשלים במערכת הקיימת מלקחת אחריות על שינויה. השמרנות הטבועה בנו מעוררת תמיד את החשש, שהחלופה עלולה להיות גרועה יותר ושכדאי יותר שאחרים יהיו שפני הניסיון שלה ומה יקרה אם זה לא יעבוד ונאבד דור של תלמידים וכן הלאה וכן הלאה. הבעיה היא: היעדר אומץ לנסות דרך אחרת.
לכן, כאשר שרת החינוך יפעת שאשא–ביטון מובילה מהפכה בתחום הבגרות, אני בראש ובראשונה מצדיע לה על האומץ לקחת אחריות ולשנות.
אין זה אומר שיש להסכים עם הפתרונות שהיא מציעה כמות שהם, אבל אני שמח שהיא מנערת את המערכת ומנסה להוציאה מסטגנציית השעבוד לבחינות הבגרות ולאקדמיזציה.
הביקורת העיקרית שלי על המהלך היא בעניין החרגת המקצועות ההומניים בלבד מבחינות הבגרות. בתוך מערכת, שלאורך עשרות שנים הייתה מוכוונת בגרות, השארת בחינות הבגרות על תלן וביטולן רק במקצועות ההומניים, עלולה להתפרש כראייתם כמקצועות סוג ב‘. מוטב היה להחיל את הרפורמה, מן ההתחלה, על כל המקצועות.
הדרך להנחיל את התורה אינה דרך מקל חובלים, אלא דרך שיח בוגר ומכבד. מקל החובלים הוא הבחינות והציונים. האם באמת מי שלומד היטב את החומר לבחינת הבגרות, זוכר אותו כעבור שנה?
משה ואהרון נענשו ונאסרה עליהם הכניסה לארץ ישראל, כיוון שהיכו בסלע כדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אל הסלע, כפי שנצטוו. נמשלו המים לתורה. המסר הוא שהדרך להנחיל את התורה אינה דרך מקל חובלים, אלא דרך שיח בוגר ומכבד. מקל החובלים הוא הבחינות והציונים. האם באמת מי שלומד היטב את החומר לבחינת הבגרות, זוכר אותו כעבור שנה? אין לי ספק, שחניכי המכינות הקדם–צבאיות לומדים יהדות והומניסטיקה בשנתם האחת במכינה, באופן משמעותי הרבה יותר ממה שלמדו ב-12 שנות לימודיהם, במסגרות הפורמליות. אין לי ספק, שמה שלמדו חניכי מדרשת השילוב בשנה, או בשנתיים, יישאר חרוט לא רק בזיכרונם, אלא בכל הווייתם, כל חייהם.
לכן, כאשר אני שומע את המורים למקצועות ההומניים ונציגיהם מסבירים שבלי בחינות בגרות התלמידים ינטשו בהמוניהם את תחום הלימוד הזה, אני בעיקר תמה עד כמה הם עצמם מאמינים בחינוך ובחשיבות התחומים ההומניסטיים והיהודיים לאדם, לאזרח, ליהודי.
גילוי נאות – הכותב הוא יו“ר מדרשת השילוב נטור
