מפלגת “תקווה חדשה“, בראשות גדעון סער, הייתה התקווה של מי שרצה שלטון אחר, מאחד ומתפקד. המפלגה התחילה בסקרים עם 20 מנדטים. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים
פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת “תקווה חדשה” יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אומנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת “תקווה חדשה” שינתה את המציאות הזאת.
כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול היה ללכד את המפלגות הללו.
לשם כך, הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, “תקווה חדשה” עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית, חלה ירידה, אך “תקווה חדשה” נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.
הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.
בראשית הקמפיין, הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת, גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו
בראשית הקמפיין, הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת, גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער, או התנדנדו, יחזרו אליו. כך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).
והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והיעדר האכיפה, כל אלה העבירו קולות רבים של הסנטימנט האנטי–חרדי למי שמזוהה עם אנטי–חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מ“תקווה חדשה” ו“ימינה” עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.
אין הכרעה. שוב
לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת, הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרזה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו, הוא שיחק לידיו של נתניהו. הוא מיצב את עצמו בזהות של קואליציה עם הרשימה המשותפת ובכך הבריח מצביעים מ“תקווה חדשה” ו“ימינה” לנתניהו והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.
אין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור אם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע, נראה שאין רוב לממשלת בן–גביר–נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את “כחול לבן“, שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.
