אהוד מנור זיקק את כל הישראליות הנכונה-לתמיד במשפט המופתי – “אין לי ארץ אחרת”. באמת אין לי וגם לא כנרת אחרת, עם מנגל פח והמוני עם ישראל
“אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת”, כותב אהוד מנור בשירו, מילים שכל כך מתחברות לימים האלו, כשהאדמה בדרום בוערת והצבע האדום שולט. המילה מלחמה לא נאמרה, אבל המצב שם ממש לא מאפשר להם חגיגת עצמאות. זה 71 שנה, שאנחנו שרים “להיות עם חופשי בארצנו”. אני לא בטוחה שכולם מרגישים חופשיים בזמן שהחדשות מבשרות על הסלמה. הייתי רוצה בשבילנו, ובשביל אחינו בדרום, יום עצמאות שמח יותר.
נזכרת ביום העצמאות של ילדותי בצפת. חוזרים מטקס יום הזיכרון, העיניים עדיין אדומות מהבכי. בערב מחליפים תקליטון ועוברים לחגיגות. נפגשת עם החברים בבמות המרכזיות, ברחבה המרכזית בעיר, בצדדים דוכני מזון מהיר, ריח של מנגלים בכל פינה ובמה מרכזית גדולה עם מיטב האמנים. העיר מקושטת בפנסים צבעוניים ודגלים, בעלי בסטות מוכרים ספריי של קצף, מעין מקלות כאלה מצפצפים, שמכים בהם אחד על השני ודגלי ארץ ישראל. גולת הכותרת: מטח זיקוקים.
החגיגות נגמרות בחצות ולמחרת בבוקר, יום העצמאות, היה קשה להוריי לעשות את המעבר. למרות זאת, היה לנו נוהג של בילוי ביתי משפחתי. אבא שלי היה אומר תמיד “אשרי יושבי ביתך מה יש לחפש במקומות רחוקים”. היינו צופים אדוקים של חידון התנ”ך בטלוויזיה וסרטי בורקס ישראליים, אימא שלי הייתה מכינה פלאפל ביתי, עם פיתות בסיר חשמלי שמיוחד לזה, לפעמים ירדנו לוואדי מתחת לבית שלנו ועשינו פיקניק.
לקראת ערב, אימא הייתה מבשלת קלחי תירס ועלי ארטישוק. זה היה בילוי יום העצמאות של ילדותי.
בערב, חוזרים הביתה עייפים ומלוכלכים ובדרך כלל, גם שרופים מהשמש ולא מבינים מה היה רע לנו עם מנגל בבית בחצר, בלי בעיות חנייה וצפיפות, מול חידון התנ”ך וסרטי בורקס ישנים ומגניבים. יש דברים שאני מתעקשת עליהם, לא תמיד מובן למה
מאז שאני אימא, גם אני מתקשה לעשות את המעבר, אבל מתעקשת על יום עצמאות בכנרת. האיש לא מבין מה הקטע שלי להצטופף עם המוני בני אדם וילדיהם הרעשניים בכנרת, אחרי שעות של חיפושי חנייה ופינה שקטה. מה רע לעשות איזה טיול קטן בטבע ואחר כך מנגל בגינה שלנו, בבית עם כיסאות נוחים, מנגל גז, מים קרים, שירותים נקיים ובלי בעיות חנייה? אני רוצה יום עצמאות עם פיקניק בכנרת. מרגישה כמו ילדה קטנה שלא הוציאו אותה לבילוי.
“זה מה שאני אוהבת”, אני מנסה להסביר לו כל שנה מחדש וכהוכחה לצדקתי, אני מראה לו את האלפים שכמוני, שזה מה שהם רוצים לעשות ביום העצמאות שלהם. לא יודעת מי המציא את מצוות המנגל ביום העצמאות, אבל מישהו המציא וכולנו אחריו כעדר. זה נהיה חלק מהישראליות שלנו ועוד מהדרין במצווה, עם בשר טוב, אבטיח קר וצ’יפס מעורבב בחול ים.
בערב, חוזרים הביתה עייפים ומלוכלכים ובדרך כלל, גם שרופים מהשמש ולא מבינים מה היה רע לנו עם מנגל בבית בחצר, בלי בעיות חנייה וצפיפות ושירותים מזוהמים, מול חידון התנ”ך וסרטי בורקס ישנים ומגניבים. יש דברים שאני מתעקשת עליהם, לא תמיד מובן למה, אבל אני אוהבת את יום העצמאות שלי עם המון ישראלים יפים, בכנרת היפה שלי, עם מנגל פח שקנינו בתחנת דלק, עם מחצלת וקלפים על חוף, מעבירים פחמים לשכנים, שואלים גפרורים שתמיד יש נטייה לשכוח, שומעים מוזיקה צורמת מהאוהלים ליד, אלה שהביאו עליהם את כל הבית אתם ללילה אחד.
זו מסורת שיצרנו לנו במשפחה שלנו. אלו הדברים הקטנים שאנחנו זוכרים מהחגיגות המשפחתיות, כי גם אם האדמה בוערת והשמש שורפת אותנו והכנרת רועשת וצפופה כל כך, אני אוהבת לחגוג בה. אין לנו ארץ אחרת ואני אוהבת אותה בכל מצב ומקווה לשנה הבאה – בירושלים הבנויה.
