אני הולכת, לא כדי להרשים את הקילוגרמים המיותרים, אלא כי זה עושה לי טוב בלב ובנפש ובגוף. השבוע, בהליכה היומית, נתקלתי בהפתעה
זה קרה, ביום אחד, השבוע, בשעת בין ערביים. בהליכה היומית שלי, זו שהיו ימים שהייתי מתעקשת עליה כדי להשיל מעליי את הקילוגרמים המיותרים, עד שהבנתי שהם לא יורדים, אבל שהיא עושה לי טוב. כבר כמה חודשים שאני כבר לא מתעקשת להוריד אותם ומחכה שהם ירדו מעצמם ואני הולכת כי זה עושה לי טוב בלב ובנפש ובגוף. שעה שלי עם עצמי, בטבע הקסום, שאט אט משנה את גווניו ובימים אלו, הצהוב שולט, אם כי הגפנים גדלים והמטעים בשיא פריחתם וכתמי הירוק בוהקים.
אז בערב ההוא, השבוע, בדרך חזרה, כשהשמש התחילה שוקעת ונקודת אור אדומה ויפהפייה הרחיבה לי את הלב, עמדה פרה גדולה, ככה באמצע הכביש וראיתי אותה מרחוק. לא ממש ידעתי מה אני עושה ואיך אני עוברת לידה והתחלתי לחשוש שהיא תקפוץ עליי, או תתקרב מדי, כי יום אחד, כשהבת שלי נסעה שם עם המכונית, חבורת פרות רצה בבהלה לעברה וקפצה לה על האוטו ושברה לה את המראה והידית. אז חששתי שגם זאת תקפוץ עליי ויהיה סיפור לכל העיתונים…
פעם, הייתי פוחדת מכלבים שהייתי רואה בדרך והיו קופצים לקראתי והייתי נבהלת. בכל פעם שראיתי מרחוק כלב, הייתי אוספת כמה אבנים קטנות, למקרה שהוא יתקרב ויקפוץ עליי כדי שאוכל להגן על עצמי. אל דאגה, מעולם לא זרקתי אבן על כלב, זה היה רק נשק להגנה עצמית למקרה ש… אבל לא קרה. מאז, התגברתי על הפחד. אני כבר לא פוחדת מכלבים, אבל מפרות, כשאני חשופה ולבדי, כן.
אז כשהפרה עמדה מולי, חשבתי ששום אבן קטנה לא תעזור וסלע זה מוגזם וכבר חלפה בראשי מחשבה לחזור אחורה ולהתקשר לאיש, שיבוא לחלץ אותי מהפרה. מזל שאני יוצאת להליכה עם הנייד. אבל במחשבה שנייה, חששתי שהוא יהפוך את זה לבדיחה ויספר לכל העולם שאני, בנוסף לכל החסרונות, גם פוחדת מפרות מסכנות…
בעודי חושבת על תכנית מילוט והגנה עצמית, חבורת ילדים מגיעה מולי ואני חושבת על האסון הגדול שעלולה הפרה להמיט על כולנו והנה, הילדים עוברים ליד הפרה כאילו כלום ואף אחד לא עושה עניין. הם פשוט התעלמו ממנה והמשיכו לשוחח ביניהם
בעודי חושבת על תכנית מילוט והגנה עצמית, חבורת ילדים מגיעה מולי ואני חושבת על האסון הגדול שעלולה הפרה להמיט על כולנו והנה, הילדים עוברים ליד הפרה כאילו כלום ואף אחד לא עושה עניין. הם פשוט התעלמו ממנה והמשיכו לשוחח ביניהם כאילו לא ראו אותה. חשבתי לעצמי: איזה גיבורים, גם אני רוצה להיות גיבורה כמוהם ועצמתי לרגע עיניים ופתחתי, כי אי אפשר ללכת בעיניים עצומות ופשוט עברתי את הפרה כמו גיבורה, והיא המשיכה לעמוד שם ואני הגברתי את צעדיי, סוף סוף ספורט ולא סתם הליכה של שבת, חשבתי לעצמי, בעודי מנסה להסדיר את דופק הלב מהפחד מפרה, שבסך הכול איבדה את הדרך כנראה ועמדה לה שם חסרת אונים אולי כמוני.
ברוך בואך, פרופורציה
כשהגעתי הביתה בשלום, שתיתי כוס מים ונרגעתי מההליכה המהירה ושמחתי שאולי גם ירדו כמה גרמים מהמאמץ והרגשתי קצת גיבורה. הטלוויזיה הייתה פתוחה ובדיוק היו אזעקות בדרום ואנשים רצו למרחבים המוגנים בזמן שטילים נופלים וחשבתי לעצמי על הפרה המסכנה ועל עצמי ופתאום הפחד שלי נראה לי טיפשי, בזמן שאנשים רבים חיים בשגרת טילים ופיצוצים ומהומות ועדיין נאחזים בבית שלהם, ואין להם מחשבות לעבור למקום אחר בטוח יותר. הם חיים את החיים והשגרה ונלחמים על הבית. הם הגיבורים האמתיים, שאף אחד לא מכניע אותם בארץ שלהם. בזמן הזה, מה שהכי חשוב זו האחדות שלנו ואהבת האחים, כי כשמאוחדים ופועלים למען מטרה משותפת, אנחנו חזקים יותר ומשדרים מסר של עם ישראל חי וחזק.
