החלטתו האמיצה של הנשיא ריבלין שלא להעניק חנינה לעזריה, הביאה לשיא את גל ההסתה המוכוונת נגדו. ריבלין, עצמאי וממלכתי בהתנהלותו, לא בא טוב בעין של הימין
לפני שבועות אחדים, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שכותרתו: “עם ישראל אייכה?”, בזו הלשון:
“נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, המתקיימת בלוס אנג’לס, היה חשוב מאוד ונאמרו בו מסרים חשובים מאוד של נשיא מדינת העם היהודי, לבני עמו החיים עדיין בגולה.
“הוא דיבר על אחדות עם ישראל, סביב מדינת ישראל. הוא דיבר על מדינת ישראל כמפעל הנועז ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא דיבר על השותפות של יהדות ארה”ב בהקמת המדינה ובניינה ועל מניות היסוד שלהם במדינה. הוא דיבר על כך שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, היא ביתו של כל יהודי, מכל זרם, ‘אנחנו עם אחד’. אמירה חשובה כל כך, בימים שבהם ממשלת ישראל הכבולה בידי החרדים הקיצונים מתעמרת ביהדות הגולה, בחוק הגיור ובאי מימוש מתווה הכותל, שהוא כשלעצמו אחד ההישגים החשובים של אותה ממשלה.
“הוא דיבר על הערבות ההדדית בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות ועל המחויבות של מדינת ישראל לביטחונם ורווחתם של כל בני עמנו והציב את האתגר לחזק את הערבות הזאת. הוא קרא לחזור לשולחן הדיונים בנושא מתווה הכותל וקרא ליהודי העולם לגלות הבנה לתהליך הפוליטי בישראל ולרגישות הקיימת במערכת הפוליטית בענייני דת ומדינה. הוא קרא למאבק משותף של מדינת ישראל ויהודי התפוצות בכל גילויי האנטישמיות, החל ב-BDS וכלה בניתוץ מצבות של יהודים. הוא דיבר על האחריות המוטלת על כתפי כולנו לשמור על המורשת היהודית ועל השפה העברית ולהעבירה מדור לדור. הוא יצא בחריפות נגד יוזמות החרם נגד ישראל ונגד הצעדים החד-צדדיים נגד ישראל של מוסדות האו”ם. הוא קרא למנוע בכל מחיר את גרעונה של איראן, הקוראת להשמיד את מדינת היהודים.
“מילים כדורבנות. הכול טוב. הכול נכון. הכול חשוב.
איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? “אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת”, הסביר פעם גבלס
“אבל דבר אחד חסר. דבר חשוב יותר מכל מה שהוא אמר. לא נשמעה בדברי הנשיא כל קריאה ליהודי ארה”ב לעלות לישראל. בעיניי זו בעיה חמורה ביותר. למרבה הצער, ריבלין אינו היחיד ואינו הראשון. בעצם, כל מנהיגי ישראל, מאז יצחק שמיר, נמנעו ונמנעים מן הקריאה החשובה הזאת.
“במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, כדאי שנזכור את ההחמצה ההיסטורית שהחמיץ העם היהודי, שלא עלה בהמוניו לארץ ישראל לאחר אותה הצהרה. בשנים הראשונות, טרם ההגבלות על העלייה, כאשר השלטון הבריטי עוד לא הפנה עורף להתחייבותו, העם היהודי הצביע ברגליו נגד התקומה הציונית.
“‘עם ישראל – אייכה?’ זעק נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, במסה מכוננת, שפרסם בקיץ 1920. נשער לעצמנו היכן היינו היום, אילו העם היהודי בהמוניו, לפני השואה, היה עולה לארץ ישראל.
“העם היהודי לא נענה לקריאתו, אולם המנהיגות שידעה לקרוא לעם היהודי לעלות, היא זאת שהקימה את המדינה; רק היא זאת שיכלה להקים את המדינה. והיום?”
דרכה של שטיפת מוח
שאלות העם היהודי קרובות ללבי וחשובות לי מאוד; סוגיות כמו עלייה, הקשר בין ישראל ותפוצות הגולה וכד’. אבל אני מודע לכך שאין אלה נושאים “סקסיים”, אין בהם הרבה עניין ציבורי ולכן, לא ציפיתי שהפוסט יעורר עניין, כמו פוסטים בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. ציפיתי לתגובה, או שתיים, אם בכלל.
להפתעתי, המאמר עורר גל של עשרות תגובות, במשך ימים אחדים. אולם מכל אותן תגובות, הייתה תגובה אחת בלבד שעסקה בנושא. כל השאר היו תגובות של מי שעצם הזכרת השם ריבלין שחררה אצלם באופן אוטומטי את הנצרה והם החלו לירות.
מקבץ נבחר מהתגובות: “ריבלין מוקיון… ריבלין מטומטם… טיפש… אידיוט… סססמולני… מלקק לתקשורת… מתחנף לסמול… הוא לא הנשיא שלי… הנשיא של הערבים… אפס… נוכל ורמאי… קטנוני… נקמן… אדם מיותר בתפקיד מיותר… מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון” ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה.
רוח רעה, מן המעמקים האפלים ביותר של הנפש הישראלית, מתוך היצרים הרעים ביותר הקיימים בתוכנו וכולם מכוונים כלפי נשיא המדינה. או ליתר דיוק – כולם הוכוונו ותועלו לעבר נשיא המדינה.
וכמובן, איך לא, המגיבים הזכירו ש”הוא אמר שעמי בחר בטרור”.
אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי.
עם כל הכבוד, איני מסכים אתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. כיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו והבין מכך שריבלין מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.
אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אמון: “אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת”. כך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – “לדעת”, לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.
הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשנתיים וחצי האחרונות על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד שהיה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא את דבריו של ריבלין בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.
אלה דבריו של ריבלין: “יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי”.
כל מי שמצליח להשתחרר משנתיים וחצי של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.
והנה ציטוט אחר: “ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו”. מי אמר את הדברים האלה?
זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו, חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו”ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. אכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.
אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.
לא פקיד של נתניהו
מנין נובעת שנאת ריבלין?
הכול החל, כאשר ריבלין היה יו”ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני ולא כפקיד של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו”ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
הנקמה לא איחרה לבוא. תחילה, הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו”ר, כאשר נבחרה כנסת חדשה. ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אחר כך, נתניהו עשה הכול כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.
מאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, הצליחה “סביבתו” של נתניהו להסית רבבות רבות נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.
הגל העכור הזה, גל השנאה וההסתה, הגיע לשיאו לאחר החלטתו האמיצה של ריבלין, שלא לחונן את אלאור אזריה.
אם ההסתה הזאת תתורגם לכדורי אקדח, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.
