אפרת אליהו היא זמרת-יוצרת צעירה וזה החומר הראשון שהיא משחררת החוצה – 7 שירים וקטע אינסטרומנטלי. מהשנייה שהיא פותחת את הפה, אפשר להבין שיש פה משהו לגמרי אחר. קודם כול, הקול.
אליהו ניחנה בקול נמוך במיוחד ואם אני מבין משהו מהחיים שלי, יש לה לפחות שלוש אוקטבות בגרון. לאורך השירים, היא מדגימה את כל המנעד הזה והבחורה שרה מיוחד. קשה לשים את האצבע בדיוק, אבל צריך זמן כדי להתחבר לשירה שלה. בהתחלה, האוזן השבלונית מתמרמרת. רגילה למשקלים ומקצבים רגילים מן הרגיל. עד שמבינים: כמו את המילים והלחן, גם את השירה עצמה מוביל איזה כוח פנימי שיש אצל אליהו והוא החליט שעכשיו זה ככה, מה תגיד?
על פניו, הטקסטים של אליהו נראים פשטניים, תמימים אפילו. אני חושב שזו בחירה מודעת. הנה: (בתרגום חופשי) “…קברתי את העצמות שלך/ אבל אני לא מתאבלת/ חמשת החושים שלי אומרים לי שאינך עוד/ אבל הזיכרון ממשיך…”, (“Love is never gone”); “…יום יבוא/ נצא אל דרך חדשה/ נשחק באהבה פשוטה// לא יהיו בי שום ספקות/ אני אדע עמוק בתוכי/ באהבה הזו/ נתגבר על הכול// בלילות אפורים ישנה לבדי…”, (“אהבה פשוטה”). מה הבנו? שאפשר היה לתחכם את השורות האלה באלף דרכים שונות, אבל כשהלב על השולחן, וכל הכאבים נוזלים ממנו החוצה, הכי טוב לעשות זה פשוט. במילים שכל אחד מבין. אם כותב רוצה להעביר הלאה תחושה שלו (ואם לא, בשביל מה הוא כותב?), זאת הדרך.
יש לאפרת אליהו כוח גדול של השלמה עם מציאות, עם מצב שאין לה שליטה עליו (“אהבה פשוטה”, “There is nothing to do”). אל יהיה קל בעיניכם. רוב מי שאני מכיר, כולל זה שבראי, עדיין מעדיפים לשבור את הראש אל הקיר במצבים נואשים.
ההלחנות של אליהו זזות בין “נעים” ל”מה זה היה עכשיו?”. יש לה שירים שמתיישבים מיד וכאלה שמבקשים עוד האזנה ועוד אחת. המתמידים – ירוויחו.
הפסנתר (שלה) מוביל ברוב השירים, קצת גיטרות ובס, כינור, ויולה וצ’לו, תופים ואלקטרוניקת קלידים שהיא משלבת יפה בסגנון הכללי. ב-“gone Love is never”, אליהו מצליחה לשיר שיר באנגלית, עם נגיעות מזרחיות עדינות ביותר בעיבוד, משהו שאהבתי במיוחד.
נהניתי מכל רגע. הייתי ממשיך לדבר אתכם כאן, אבל אני הולך לשמוע את זה עוד פעם. לפחות.
