השסע בחברה הישראלית עמוק מתמיד. אפילו סביב השכול, אין יותר קונצנזוס. על איזה בסיס ניתן לעצב מחדש את ההסכמה הלאומית הבסיסית והרחבה? על אילו יסודות רעיוניים ניתן לשקם את הציונות הממלכתית? עיון בספריהם של שי פירון – “ישראל השלישית” וארי שביט – “בית שלישי“. חלק ב׳
הפתרון שמציע שי פירון לשיקום הממלכתיות בישראל מצוי במסורתיות. המסורתיות מזוהה בטעות עם המזרחיות והוא מציע לשחרר אותה מן התיוג הזה ולהַבְנות אותה ככלל–ישראלית וכלל–יהודית. המסורתיות אינה עוד זרם שבין החילוניות והדתיות, אלא היא מערערת על עצם הסדר הדיכוטומי המחלק את העולם לדתיים וחילוניים.
פירון מציע למרוד בחשיבה המערבית המודרנית, שלוחצת על האדם המודרני להגדיר את עצמו, אם הוא חילוני, או דתי. הזהות המסורתית שהוא מציע היא חלופה למבנה הבינארי החד והבהיר של “דתיים” ו“חילונים“. לטענתו, ומי שמכיר את ההיסטוריה היהודית של העת החדשה יסכים אתה, הן החילוניות והן הדתיות האורתודוכסית הנן תנועות חדשות בעם היהודי. “טענתם של האורתודוכסים שאין הם אלא מגני היהדות האמתית עתיקה היומין היא בדיה“, הוא מצטט את ההיסטוריון הדגול, גדול חוקרי עם ישראל בעת החדשה, יעקב כ“ץ. לעומת שתי תנועות אלו, המסורתיות, המכילה את הקהילה כולה, קדמה להן לאורך הדורות.
את הרוח המסורתית הזו מציע פירון להתאים למציאות ימינו, כבסיס להתחדשות הממלכתית. המסורתיות שהוא מציע אינה תנועת ביניים בין החילונים לדתיים, אלא זרם ראשי של חברה המעוגנת במסורת ופתוחה למודרנה
את הרוח המסורתית הזו מציע פירון להתאים למציאות ימינו, כבסיס להתחדשות הממלכתית. המסורתיות שהוא מציע אינה תנועת ביניים בין החילונים לדתיים, אלא זרם ראשי של חברה המעוגנת במסורת ופתוחה למודרנה. פירון אינו רואה דרך אחרת ליצירת חזון חדש לישראל, אם לא נפגיש בין הממלכתיות והמסורתיות.
“אלה הם חומרי הבניין המרכזיים של הישראליות המתחדשת. מפגש עמוק בין הממלכתיות והמסורתיות אוצר בתוכו הבטחה גדולה לחיים מלאי תוכן, תשתית לפתרון בעיות היסוד של מדינת ישראל, בסיס ליצירת מרחב חיים משותף“.
יתרון שהפך לחיסרון
שי פירון הוא בן לאם אשכנזית ואב מזרחי, גדל בבית חילוני, אך אימץ בנעוריו אורח חיים דתי והיה לרב. הוא משלב סיפורים אישיים, המתארים איך ההקצנה הדתית שלו בנעוריו פגעה במשפחתיות ובכיבוד אב ואם; אירועים שעד היום צורבים את בשרו בצער, בושה וחרטה והוא מבין עד כמה הם זרים למסורת היהודית המקורית. היום, הוא מטיף לחזרה למסורת, המנוגדת לקנאות ולקיצוניות הזו.
“במידה רבה, החרדיות והדתיות הלאומית הרבנית–אידאולוגית מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידאולוגי עם הרוב החילוני בישראל. הראשונים רואים במדינה חטא והאחרונים רואים בה כלי ומכשיר להגשמתו של חלום אחר“.
פירון מאמין שבכוחה של היהדות המסורתית להציע סדר יום יהודי–ציוני–ממלכתי–ישראלי חדש. הוא מצביע גם על זרם בציבור החילוני המעמיק את השסע; זרם שוצף ההולך ומתגבר, שמעמיק את הקרע בין הישראליות ליהדות ומבקש להמעיט את מקומה של היהודיות במערכת החינוך ובמרחב הציבורי. מצד שני, הוא מעלה על נס זרם אחר בציבור החילוני, אף הוא הולך ומתגבר, הדוגל בהתחדשות יהודית ברוחה של מדינת ישראל, תוך ניהול מערכת יחסים פורה עם זרמי מחשבה אוניברסליים.
“עולם ההתחדשות היהודית, ובכלל זה מפעל המכינות הקדם–צבאיות, מניח לפתחם של אזרחי ישראל הצעה חדשה לסדרי החיים“.
פירון מנתח את השסע בין שמאל וימין.
“אידאולוגיית הימין לבדה ואידאולוגיית השמאל לבדה קרסו אל תוכן, פנימה. יתרונן הפך לחסרונן. הן עוררו שנאה תהומית כלפי פנים וכלפי חוץ, הובילו להגדלת הקיטוב והפיצול, זיהמו את השיח החברתי ויצרו איום אמתי על לכידותן – ולפעמים, אף על עצם קיומן“.
אולם הוא מזהיר שאסור שכישלון הימין והשמאל יובילו לריק רעיוני, לחלל ערכי, לפתרון שטחי, נוסח “קץ ההיסטוריה“, אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי, אלא להצמחת חלופה ממלכתית–מסורתית, שתעניק תוכן ערכי, חברתי ותרבותי חדש לעם ישראל.
להשלים את שיבת ציון
פירון מנתח את התהליכים העוברים על כל הזרמים בישראל ומוכיח שכולם עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה. השאלה היא, אם התהליכים הללו יובילו להעמקת ההשתבללות של כל מגזר וההתרחקות בין המגזרים. בעיניו, זו עשויה להיות הזדמנות נדירה לחשיבה אחראית, המאפשרת יצירת מרקם חיים משותף בישראל. זו משימת דורנו. “להשלים את שיבת ציון ולהעניק תוכן עמוק, כזה המלכד לתוכו את הנעלה והטוב שבתרבויות ישראל לסוגיהן, כמו גם ערכים אוניברסליים, שיש בכוחם להשפיע על עיצובה של ישראל כחברת מופת“.
בהתייחסו למגזרים הדתיים, מבטא הרב פירון עמדה נועזת, התובעת גם מן הדתיים התחדשות יהודית.
“השיבה לארץ הייתה אמורה להנמיך את החומות, לפזר במידה ניכרת את החרדה מפני התבוללות ולאפשר רנסנס הלכתי“.
הוא מצטט את הרב חיים דוד הלוי שאמר: “כל הצמוד להלכה הכתובה על ידי פוסקי הדורות שעברו, הרי הוא בבחינת ‘קראי‘ של ההלכה, הנצמד לאות הכתובה ובוחל בתורה שבעל פה“.
בה‘ באייר תש“ח, מזכיר פירון, קמה מדינת ישראל. העם היהודי קיבל הזדמנות לחדש את עצמאותו, לכונן את מורשתו, לעצב את עתידו. מדינת ישראל נועדה להיות “לא רק בית, מקום מפלט, לעם נרדף, כי אם מדינה המהווה מופת בערכיה. לא רק ארץ גורל, שתכליתה הצלת יהודי העולם, כי אם ארץ חזון וייעוד“.
טעו אלה שנטלו על עצמם את ההכרעה להחליט אילו חפצים ייכנסו אל הבית החדש ואילו יוותרו מחוצה לו. הם התעלמו משאלות זהות רחבות, שנדחקו לקרן זווית, אם בשל האיום הקיומי ואם בגלל אתגר הקליטה והקשיים הארגוניים והכלכליים
לטענתו, טעו אלה שנטלו על עצמם את ההכרעה להחליט אילו חפצים ייכנסו אל הבית החדש ואילו יוותרו מחוצה לו. הם התעלמו, כותב פירון, משאלות זהות רחבות, שנדחקו לקרן זווית, אם בשל האיום הקיומי ואם בגלל אתגר הקליטה והקשיים הארגוניים והכלכליים, שהיו כרוכים בתהליך הקמת המדינה. על ההתעלמות הזאת, אנו משלמים מחיר כבד, שמאיים היום על עתיד המדינה. כאן נעוץ התיקון הדרוש למדינה. הוא מתריע מפני ייאוש ורפיון, חולשה ושחיקה של אמון במדינה. הוא מציע: “עוז לצמיחה והתחדשות. עם מונע מכוחו של סיפור. מערכות חקיקה, הסדרים ופשרות אינם כלים למימושו של חזון מעורר תקווה והשראה“.
הגיע זמן אחווה
לשם כך, יש לעצב מחדש מרכז ישראלי.
“המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת תפיסות סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון, בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות, שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים… הגיע זמן אחווה… גיבוש האחווה תלוי בעיגונן של שתי תפיסות עולם מהותיות, שני כלים מרכזיים, שיסייעו לעיגונה וליישומה: הממלכתיות והמסורתיות“.
האחווה, שאליה חותר פירון, מבוססת על סינרגיה בין הזרמים בחברה הישראלית והכרה בתרומתו הייחודית של כל זרם, תוך העצמת הטוב שבכל זרם ליצירת הטוב המשותף.
המשך יבוא.
