גם אם אין חפיפה בין האזרחות ללאום, במהות הדברים, אין הבדל בין ישראלי ויהודי. מבחינה לאומית, היסטורית וזהותית – חד הם
“הצימאון להיבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליוּת, להרגיש ישראליוּת, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש“.
מהיכן לקוח הציטוט הזה? מי כתב את הדברים? למה כוונתו?
לכאורה, זוהי פסקה שיש בתוכה סתירה מניה וביה, שלא כל כך מסתדרת עם השיח המקובל אצלנו.
הכותב מדבר על הישראליות, מעלה על נס את הישראליות, מטיף לחשוב ישראליות ולהרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, ופתאום הוא מדבר על חיים של קודש. מה הקשר בין ישראליות לחיים של קודש? הרי הישראליות היא החול. הישראליות היא החילוניות. הקודש הוא של היהודיות. לא? אז מה הערבוב הזה?
את הטקסט הזה כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. למה הוא התכוון, כאשר הוא דיבר על ישראליות?
הרב קוק נפטר ב-1935, כמעט 15 שנים לפני הקמת המדינה. אז איך הוא דיבר בכלל על ישראליות? הרי עוד לא הייתה אז ישראליות.
מבולבלים? אנסה לעשות קצת סדר. בכל מקום שבו כתב הרב קוק ישראליות, הוא יכול היה לכתוב יהודיות. כאשר כתב “חיים ישראליים” יכול היה לכתוב חיים יהודיים וכל מי שקרא אותו, הבין בדיוק שלכך כוונתו.
יהודי, ישראלי, עברי
יהודי, ישראלי, עברי – אלו מילים נרדפות (גם בעברית וגם בשפות אחרות). נכון, שלאורך השנים היו ניואנסים שונים בשימוש בביטויים האלה. היו מי שבידלו את העבריות מהיהודיות, במובן של דוברי עברית כשפת דיבור, כלומר היהודים בארץ ישראל. הייתה כת קטנה, שבשם העבריות ניסתה להתנתק לחלוטין מן היהדות ולברוא כאן עם חדש, הכולל את בני כל עמי האזור והוא מנותק לחלוטין מן העם היהודי ומנוכר לו. אבל כאשר הם התהדרו במותג “העברים הצעירים“, הם כל כך חטאו למושג העבריות, שהשם הזה לא נקלט בתודעה ולא יכול היה להיקלט. אך כאשר אברהם שלונסקי העניק להם בלעג ובבוז את הכינוי “כנענים“, השם תפס לחלוטין, עד שגם הם נאלצו לאמץ אותו בדיעבד, כדי לזכות בהכרה כלשהי.
יש מי שמנסים היום להציג בדיעבד סיפור, על פיו היישוב העברי בארץ ישראל הבדיל בינו לבין היהודים; “הם קראו ‘מדינה עברית‘, לא ‘מדינה יהודית‘”. אבל זו שטות. הם צעקו בהפגנות: “מדינה עברית! עלייה חופשית!”. עלייה של מי? של עברים?
יש מי שמנסים היום להציג בדיעבד סיפור, על פיו היישוב העברי בארץ ישראל הבדיל בינו לבין היהודים; “הם קראו ‘מדינה עברית‘, לא ‘מדינה יהודית‘”. אבל זו שטות. הם צעקו בהפגנות: “מדינה עברית! עלייה חופשית!”. עלייה של מי? של עברים? עברים שעולים מארצות אחרות? אם כן, מי הם העברים? ומה ההבדל בינם לבין היהודים? אבי עלה בספינת המעפילים “מדינת היהודים“. כאשר המפגינים צעקו “עלייה חופשית“, התכוונו מן הסתם גם אליו ולמעפילים בספינתו. אז הם היו עברים, או יהודים? ושם הספינה שלהם צריך היה להיות “מדינת העברים“?
כל הניסיון ליצור הפרדה בין ישראלי, יהודי ועברי, הוא חסר שחר.
נכון, יש ישראליות שאינה חופפת ליהודיות. האזרחות הישראלית. מבחינת האזרחות, ישראלי הוא כל אזרח ישראל, גם אם אינו יהודי ויהודי שאינו אזרח ישראל, אינו ישראלי. אבל אין חפיפה בין האזרחות ללאומיות. ערביי ישראל אינם חלק מהלאום שלנו והיהודים שאינם אזרחי ישראל הם בני הלאום שלנו. מורכב? נכון. ההיסטוריה היהודית יצרה מורכבות וייחודיות. אבל גם כשהאמת מורכבת, היא אמת.
מדינתו של העם היהודי
אין דרך טובה יותר להפריך את האבחנה המלאכותית בין יהודי לישראלי, מאשר המסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות.
מגילת העצמאות של מדינת ישראל נפתחת במילים: “בארץ ישראל קם העם היהודי…”. כבר חמש המילים הראשונות כוללות את ישראל ואת היהודי.
17 פעם מופיעה במגילה המילה “יהודי” בהטיות שונות (יהודית, יהודים). המילה “ישראל” מופיעה 16 פעמים, מתוכם שבע במושג “ארץ ישראל“. המילה “עברי” מופיעה ארבע פעמים, מתוכן פעם אחת בהקשר של השפה העברית.
המשפט המתייחס לשפה העברית אומר: “מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית…”. כלומר, העברית היא שפתם של היהודים ששבו לארצם והחיו אותה. במקום אחר, השימוש במונח “העם היהודי” מתחלף ב“העם העברי“. למה? כנראה כדי לגוון, הרי זה היופי שבמילים נרדפות.
לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. במשפט האחד הזה, מוזכר היישוב “העברי“, פעמיים “ארץ ישראל“, פעם “מדינה יהודית” ופעם “מדינת ישראל“
משפט המפתח במגילה הוא ההכרזה על הקמת מדינת ישראל: “לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ–ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל“.
במשפט האחד הזה, מוזכר היישוב “העברי“, פעמיים “ארץ ישראל“, פעם “מדינה יהודית” ופעם “מדינת ישראל“.
ודוק – שמה של המדינה אינו “ישראל“, אלא “מדינת ישראל“. גם שמה הרשמי של מגילת העצמאות היא: “הכרזה על הקמת מדינת ישראל“.
מה פירוש מדינת ישראל? האם אנו מדברים על מדינת בריטניה, מדינת צרפת, מדינת מצרים, מדינת רוסיה? למה לא פשוט, “ישראל“?
המילה “מדינת” פירושה “המדינה של“. כלומר מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. ישראל אינה רק מדינתם של אזרחיה, אלא בראש ובראשונה, מדינתו של העם היהודי כולו, באשר הוא. היא ארצו של כל יהודי בעולם, שאם רק יחליט לממש את זכותו להצטרף אליה, יקבל אוטומטית את אזרחותה.
זו גם משמעות המושג “ארץ ישראל” – ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.
היחד שלנו
עד רגע ההכרזה, הציבור לא ידע מה יהיה שמה של המדינה. עלו הצעות שונות: מדינת היהודים, יהודה, ציון, ארץ ישראל ועוד.
אילו הוחלט לקרוא למדינה “יהודה“, איך היו נקראים אזרחי המדינה? יהודים. איך היו נקראים ערביי המדינה? ערבים יהודים או ערביי יהודה. איך היו נקראים יהודי ארה“ב? אולי ישראלֵי ארה“ב. זה נשמע מוזר, אך זה מוזר אך ורק כיוון שההחלטה הייתה לקרוא למדינה “ישראל” והתרגלנו לכך. אילו נקראה “יהודה“, היינו רגילים למונחים הללו, ואם הייתי כותב את המאמר הזה, ומשתמש במונח “ערבים ישראלים“, זה היה נשמע כמו שנשמע לנו היום המונח “ערבים יהודים“.
לאחרונה נפוץ יותר ויותר הדיבור על כך שאולי הגיעה השעה שנתפצל לשתי מדינות – יהודה וישראל. אולי נתפלג לשני עמים – יהודי וישראלי ומי לא מכיר את השאלה המנג‘סת “מה אתה יותר, יהודי או ישראלי“, שנועדה לתת בנו סימנים…
לאחרונה נפוץ יותר ויותר הדיבור על כך שאולי הגיעה השעה שנתפצל לשתי מדינות – יהודה וישראל. אולי נתפלג לשני עמים – יהודי וישראלי ומי לא מכיר את השאלה המנג‘סת “מה אתה יותר, יהודי או ישראלי“, שנועדה לתת בנו סימנים…
כל אלה אינם אלא הבל ורעות רוח. גם אם אין חפיפה בין האזרחות ללאום, במהות הדברים, אין הבדל בין ישראלי ויהודי. מבחינה לאומית, היסטורית וזהותית – חד הם.
לכן, במקום הפנטזיות המיותרות על היפרדות, עלינו לעמול בכל דרך כדי לשקם, לגבש ולחזק את הלכידות הלאומית שלנו, את הסולידריות הלאומית שלנו, את היחד שלנו. הדבק הוא הציונות.
מה שנדרש כדי לשקם את הלכידות שלנו, הוא תחייה ציונית, שתציב את הציונות וערכיה במרכז הכובד של החברה, במקום המצב הנוכחי, שבו אנו מפוצלים למחנות ובכל מחנה נסחפים אחרי הקיצונים, שהקשר בינם לציונות אפילו אינו מקרי.
