בני איתן
"שחורה", הדיסק של חן לב ארי, הוא מקרה מורכב וקשה. בעיקר, כי אני לא מבין אותו. בהחלט יכול להיות שהבעיה היא אני, אבל אני לא נושא טור הזה. הדיסק של לב ארי הוא הנושא והייתי כותב שהוא קשה לעיכול, אבל הוא קשה כבר בנגיסה.
לב ארי כתבה את כל השירים כאן, למעט אחד של אבא של אביב גפן. בואו, ניקח קטע אחד: "והיית מביט בי בעיניים טרודות/ בחיוך המוכר/ לא הסגרת דבר/ אבל/ התפוח מורעל/ ושתקנו/ ערב ערב/ והצל הרודף/ מבוהל ועייף…", ("זאב"). אוקיי, אפשר לקלוט פה זוג שעובר סרט רע וזה אכן כתוב בעברית, אבל מה אומרות המילים האלה? עולם האסוציאציות של לב ארי כל כך פרטי ומפותל, שאין דרך להבין אותה ותקנו אותי אם טועה: היא הרי הוציאה דיסק כי רצתה למסור משהו למאזיניה. מה עם איזה מאמץ קטן כדי שהם גם יבינו מהו אותו מסר?
הלחנים של לב ארי הם מנוכרים, לא מתקשרים ולא נעימים. מטרידים את האוזן. לא בשביל זה אנשים שומעים מוזיקה. עזבו אנשים, אני. אתה מכניס את הדיסק למכונה, מצפה להכי טוב שאפשר ומתנפלים עליך הצלילים הלא-חברים האלה, עם העיבוד האגרסיבי מדי של עומר הרשמן. אני מבין שיש פה אווירה ליצור ואמירה להגיד והכול נהדר, אבל אליי זה לא מדבר, הניכור הזה.
לב ארי, יש להאמין, מגישה את החומר שלה נאמנה לתחושות וגם אם אני ממש מתאמץ, קשה לי לראות מי עשוי לאהוב את זה. לא הייתי מתגרזן ככה, אילולא השיר האחרון, "ציפורים" שמו. שיר שיר. טקסט שמדבר אליך ולחן טוב. כמו שאמר פוגי: זה יכול להוציא מטבח מכליו. הבחורה הזאת מראה שהיא יודעת איך עושים שיר, אבל כל הדרך לשם אתה הולך תשעה שירים על קוצים. ביטס מי.
"ללכת לבד" – אוהד שחר
החדשות הטובות הן שאוהד שחר, יוצר ומפיק מוזיקלי, התקדם לאמצע הבמה ומוציא דיסק סולו ראשון. החדשות הרעות הן שיש בו רק שמונה שירים.
שחר שופך לתוך השירים האלה את כל העולם האפל שלו. זה כולל פחדים, פרידות, תחושה של כלב מרוח על הכביש, עוד קצת פרידות, הרבה לבד, השוואות לאקסית, עמידה מהורהרת על הצוק, מר בפה ומה לא. קשה להתלהב מהמלנכוליה הזאת, אבל לפחות שחר כותב אותה באופן ברור. כשהוא מרגיש שהוא מתחיל להתפורר, הוא כותב: "אני מתחיל להתפורר" ולא משתמש באיזו מטאפורה עלומה מעולמו הפנימי שאיש לעולם לא יבין. בקיצור, כשחרא לו, וזה רוב הזמן וסליחה על ההונגרית הבוטה שלי, אתה יכול להרגיש את זה יחד אתו. מש"ל.
הדיסק הזה הוא רוק לפרקים, רוק-בלוז לעתים, אפילו קלאסי, עם רביעיית כלי מיתר מרשימה. הצ'לו מנסר, הכינורות מייללים ואתה מתחבר לשחר, אפילו שאין הרבה מדי מנגינה בכל זה. שיר הנושא הוא סווינג מטורף עד כדי כך, שאפילו מפורקים כמוני זזים בכיסא.
וקבלו את זה: לאוהד שחר אין קול בשיט. הבנאדם צרדרד-מאונפף-מצונן, הדיקציה שלו על הפנים ובכל זאת, הוא הצליח לגרום לי ליהנות מהחומר שלו. גאון.
