סיפורה של אם חד-הורית צעירה עם שני ילדים קטנים שעלתה לארץ וחלומה הגדול – ללמוד. דלתות רבות נטרקו בפניה לפני שהגיעה לקצרין לפני 13 שנה, וכאן חשה בפעם הראשונה שהיא בבית. מי שאפשרו זאת היו המועצה וראשה סמי בר לב
רחל רזילוב
כאשר שאלתי את עצמי לפני השנה החדשה מה הדבר הטוב ביותר שקרה למשפחתי, עמדו לפתע כל חיי לנגד עיניי, חשתי שאם לא אכתוב את הדברים הבאים עכשיו, אחר כך יהיה כבר מאוחר.
לפני 13 שנים הייתי אם חד-הורית צעירה עם שני ילדים קטנים, בני שש וארבע, דופקת על אין ספור דלתות, אף לא אחת נפתחת לפני. לא הרפיתי, לא הסכמתי להיכנע או להשלים עם כישלון, אך לעיתים עייפתי מתחנונים להזדמנות ללמוד, להגשים את חלום הילדות.
“מי את, עולה חדשה שחושבת שהכל מגיע לכם? אני הוותיקה צריכה לממן את לימודי ילדיי ואת רוצה לקבל הכל בלי להתאמץ?” הטיחו בפניי ואני בכיתי.
כל הדלתות נטרקו בפניי, של מכללת וינגייט, סמינר הקיבוצים, אוניברסיטת חיפה, משרדם של שר החינוך יוסי שריד ונתן שרנסקי שר הקליטה.
רק הודות לקשריו של המרצה שלי בקורס מדריכי כדורסל ולאמונתו בי הגעתי לקצרין. כאן, בפעם הראשונה בחיינו חשנו אני וילדיי בבית. לא בקווקז שברוסיה, לא בחדרה וסביבתה, רק כאן סוף סוף האמינו בי.
מה הייתי עבורכם? צעירה בת 27 מהעיר דרבנת בדאגיסתאן, עם חלום ילדות ללמוד, שמרוב אכזבה הפסיקה להאמין באנושיות, באחווה, בעזרה הדדית, עד שהגעתי לקצרין. התמיכה שניתנה לי היתה והיא עדיין חלום שהתגשם.
את חיי וגורלי שינתה שיחת טלפון עם אישה שהאמינה בי, חגית הראל, בלי לראות את פניי אפילו. אם לא היא – עדיין הייתי ממשיכה לטאטא את רחובות הרצליה, לקרצף בתי עשירים ולבכות על גורלי. היא הבטיחה לנסות לעזור ואני, רחל שמנקה רצפות, בכיתי, נחנקתי מדמעות. “רחל הכול בסדר? את שם?” שאלה. פחדתי להראות חולשה, חוסר ביטחון. נערה ואם לשני ילדים, מבקשת ללמוד ובוכה?
חגית גייסה את המועצה המקומית קצרין, את מכללת “אוהלו” בה היא הייתה מנהלת הרשמה, את מחלקת הרווחה ומצאה לי דירה. מאותו יום התחלתי לקבל רק חיבוק ורצון לעזור, הפכתי לבת המאומצת של קצרין.
המועצה וראשה סמי בר לב לקחו על עצמם אחריות כלכלית, עת הביטוח הלאומי הפסיק לשלם לי הבטחת הכנסה ואני יצאתי לעבודות מזדמנות של ניקיון וחוגים במתנ”ס במרום גולן.
סיימתי את התואר בהוראת חינוך גופני בממוצע שאפשר לימודי תואר שני בפיתוח משאבי תיירות באוניברסיטת חיפה, ואני ממשיכה בתואר שבא אחריו. למדתי אינספור לימודים משלימים ולימודי תעודה, אבל התואר הגדול בו זכיתי בחיי היה חידוש האמון בבני אדם.
כל זה לא היה קורה אם לא היו נותנים לי יד, אם לא היו מאמינים בי. זו היתה ריצה בת 13 שנים שבמהלכן זכיתי ללמד בבית הספר הכי טוב בארץ, “בדרכי נועם” בקצרין, שבו קיבלו אותי בחום ואהבה ועדיין אני מלמדת בו.
מאחורי הקלעים עמד לצידי איש אחד שלא רק אני, כולנו לא היינו כאן בבית הזה שנקרא קצרין, בלעדיו. הוא נתן שווה בשווה, לוותיקים ולעולים, אפשר לכולנו להעיז, לקדם, להגשים, כל אחד קיבל יד ועזרה.
לראשונה בחיי ראיתי אותו בקניון, עם עגלת קניות, ג’ינס וחולצת טריקו. מישהו לחש לי: “זה סמי בר לב, ראש העיר”. מאז עלייתי לא ראיתי ראש עיר מסתובב בין האנשים, מדבר בפשטות עם אנשים, איך זה יכול להיות? באותו יום הבנתי שכן יכול להיות. בקצרין, מה שבלתי אפשרי הוא אפשרי, אפשר לדבר עם ראש העיר, אין שומרי ראש, הוא מתקרב לתושבים, כפי שבירך את שתי אחיותיי שעברו לקצרין עם משפחותיהם. גם הן מצאו כאן בית חם ובטוח, שינו את חייהן מקצה לקצה כי כאן קורה משהו שלא קיים בשום מקום. החיבוק והנתינה הם לכולם ומכולם, יחד עם האמירה: עשו, אל תשבו בחיבוק ידיים.
מחשבותיי נתונות לאותו איש קטן ללא “פוזות”, סמי, שחשב מתחילת דרכו קודם כל על אחרים והקים לתחייה עיר שהייתה פעם כאן. היו בוודאי מאבקים רבים, הוא חווה נטישת חברים והמשיך לבנות באמונה כמו נחמיה ועזרא. מאיפה היה לאיש הקטן הזה כוח לעשות דבר גדול כזה? בוודאי גם הוא כאב לא אחת על מנת שיהיה בית לכולנו, אבל אף פעם לא שמענו את תחושותיו, גם אחרי שספג ביקורות רבות. מאיפה כל הכוחות האלו?
ייסוד קצרין היה כל חייו, כמו לידת ילד וטיפוחו. לקולות הביקורת סביב אני מבקשת להשיב: זה הילד שלו; איש בעולם לא חווה את הכאב, הדאגה, כמו אב או אם לילד. הקמת עיר משולה בעיניי לגידול הילד; כמו התקדמותו בסולם הלימודים, כך גם הקמת המוסדות העירוניים, קליטת עלייה, יישוב דתיים וחילוניים, הקמת תעשייה וקריה אקדמית. קרוב ל-40 שנות חיים הוא הקדיש למעננו, החדשים.
ערב הבחירות לרשות אני שואלת עצמי בדאגה: מה יהיה? כי עם סמי בר לב ידעתי שאפשר ודבר לא ישתנה, אבל גרוע לעולם לא יהיה, כי מי מאיתנו מוכן לפגוע בילד שלו?
האינטרס היחיד שלי בכתיבה זו הוא להגיד לו תודה על עשייתו למעני ולמען תושבי העיר. אני לא מכירה עוד אחד, שהקים עיר והיה כל כך הרבה שנים ראש עיר, אבא של עיר, כמוהו. אם זה היה תלוי בי הייתי מכניסה את שמו לספר שיאי גינס. כל השנים האלו בחרתי בו ואילו היה ממשיך כהונה נוספת הייתי בוחרת שוב בו. אך כנראה וזו החלטה שלו להעביר את ההנהגה לאחר.
אני כאן 13 שנים, אנשים באים והולכים, לעיתים מנסים לשכנע אותי לעזוב, אבל לנגד עיניי עומד תמיד הפתגם של אימי: “החתול לא עוזב בית חם”. אני אותו חתול שטוב לו כאן, שאוהבת לגור כאן ומאמינה שכך מרגישים כל תושבי קצרין. כל הצלחה שלי לא הייתה בלי קצרין וקצרין לא הייתה ללא סמי בר לב.
בעיר בה גדלתי, חונכתי גם להגיד תודה בזמן הנכון. תודה על כל מה שהגעתי אליו, על גידול שני ילדים מקסימים; הבן כבר סיים את הצבא והבת התחילה לשרת. ברצוני להגיד בשמי ובשם משפחתי תודה ענקית על קבלה, על נתינה, על הבנה, על עזרה. חשוב לי להתוודות לפני סמי, שכל החיים כאן הרגשתי שהוא האב שלא היה לי – תודה, תודה, תודה!!!
