הייתי אורחו של יהודה הראל בטקס הענקת הפרס, ביום העצמאות. היום, הכול מבינים מאיזה אסון לאומי ניצלנו – בזכות ההתיישבות בגולן. ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, הכירה בכך ישראל הרשמית והודתה לנו
רבות דובר בחג העצמאות, על מדינת ישראל – סיפור ההצלחה הבלתי נתפס, שאין לו אח ורע באף אומה או לשון.
ישראל היא התגלמות המצוינות ואך טבעי הוא, שבחג עצמאותה מוענקים פרסי ישראל -הפרסים על המצוינות בתחומים השונים ועל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בחג העצמאות השבעים של ישראל, זכיתי להשתתף, לראשונה בחיי, בטקס הענקת פרסי ישראל. הוזמנתי אליו כאורחו של חתן פרס ישראל על מפעל חיים בתחום ההתיישבות והחקלאות, יהודה הראל.
היה זה מעמד מרגש במיוחד, הטקס כולו ובראש ובראשונה, זכייתו של יהודה. אין ראוי מיהודה לפרס. תרומתו לציונות, למדינת ישראל ולחברה הישראלית היא אדירה. היום, כשאני בעיצומה של כתיבת הביוגרפיה שלו, שעתידה לצאת בקרוב לאור, אני מודע לכך יותר מבעבר.
מפעל חייו של יהודה הראל הוא קודם כול ההתיישבות בגולן, שאין מי שמזוהה עמה כמותו. לכן, הפרס ליהודה הוא פרס ישראל לגולן כולו. הראשון שרואה זאת ומציין זאת הוא יהודה עצמו. פרס ישראל ליהודה הראל הוא ההוקרה של מדינת ישראל למפעל ההתיישבות הציוני בגולן, המפעל שעיצב את גבולה של המדינה והבטיח שהגולן יהיה ישראלי.
“הדרך השלישית” היא דרך המצוינוּת. שלושה מארבעת חברי הסיעה עוד חיים עמנו. האחד, אביגדור קהלני, הוא בעל עיטור הגבורה. השניים האחרים, יהודה ואלכס, הם חתני פרס ישראל. קהלני היה נוכח בטקס. הצעתי לו לכנס ישיבת סיעה
ההוקרה הזו אינה מובנת מאליה. אך לפני עשרים שנה, הונפה המאכלת מעל ראשנו ומדינתנו כמעט שעקרה אותנו והחריבה את מפעל חיינו, כדי למסור את הגולן לרודן הסורי, למען אשליות שלום. היום, למעט קומץ סרבני התפכחות, הכול מבינים מאיזה אסון לאומי ניצלנו – בזכות ההתיישבות בגולן. ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, הכירה בכך ישראל הרשמית והודתה לנו. כאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחץ את ידי חתן פרס ישראל יהודה הראל, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שגם האיש הזה ניסה למסור את הגולן לאסד. והנה, הוא מעניק פרס מפעל חיים לאבי ההתיישבות בגולן ואהוד ברק, ראש הממשלה שהיה האובססיבי ביותר בניסיונו למסור את הגולן, יושב בקהל ומוחא כף בהתלהבות. ברגעים האלה, חשתי את טעמו המתוק של הניצחון.
הדרך השלישית
הענקת פרס ישראל ליהודה הראל גרמה לי לאושר עצום. שמחתי כל כך והתרגשתי כל כך ליטול חלק במעמד. שמחתי להיות בין אנשים יקרים כמו אמיתי שלם, הרב איזנטל, אלי זיו, מאירה גרליק, דידי ידין, אריאל שגיא ועוד, כל אותם שותפיו של יהודה לדרך, שותפיו למפעל החיים. שמחתי להיות עם ציפק’ה ועם ילדיהם ונכדיהם הרבים של ציפק’ה ויהודה, ברגע המאושר הזה.
בנוסף ליהודה, זכיתי להיות נוכח בטקס הענקת הפרס לחבר נוסף שלי, פרופ’ אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל לחקר המתמטיקה וחקר מדעי המחשב. אלכס הוא אחד המומחים הגדולים בעולם בתורת החבורות. מהי תורת החבורות? פעם שאלתי את אלכס והוא הסביר לי ואולי באותו רגע אף הבנתי, אך לבושתי, אני מודה שאין לי מושג.
את אלכס הכרתי בתנועת “הדרך השלישית”, שהיה בין מייסדיה וכיהן כח”כ מטעמה.
“הדרך השלישית” היא דרך המצוינוּת. שלושה מארבעת חברי הסיעה עוד חיים עמנו. האחד, אביגדור קהלני, הוא בעל עיטור הגבורה. השניים האחרים, יהודה ואלכס, הם חתני פרס ישראל. קהלני היה נוכח בטקס. הצעתי לו לכנס ישיבת סיעה.
לָבוש בהתאם
“תגיד, הוא לא יכול לשים עליו ז’קט?” נזף בי (משום מה) קהלני, בהתייחסו ליהודה וכדרכו הוסיף נזיפה כלפיי, על כך שאני נעול בסנדלים: “אין לכם, בגולן, כסף, לקנות נעליים?”
כן, מרבית חתני הפרס היו חנוטים בחליפות וחנוקים בעניבות. יהודה לבש חולצה עם צווארון פתוח, החולצה בחוץ, כמובן ובלי ז’קט, כמובן. בכך, הוא כיבד באמת את המעמד. הרי אין זה נשף פורים ולא מתאים שהוא יתחפש בו. הוא התלבש כמי שמיטיב לייצג את מפעל החיים שעליו קיבל את הפרס.
סביב שולחן הכבוד
“איזו במה מכובדת יותר?”, שאל אותי מאיר בן מאיר שאלה רטורית. הוא התכוון לבמת חתני וכלות הפרס, או לבמת הנשיאות, שבה ישבו הנשיא, ראש הממשלה, יו”ר הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, שר החינוך וראש העיר ירושלים.
מאיר אינו אדם אנטי-פוליטי. הוא בא מבית פוליטי מאוד. אביו, יהודה בן מאיר, היה ח”כ וסגן שר החוץ. סבו, היה ח”כ ושר הפנים. הוא היה מזכיר סיעת “הדרך השלישית”. כאשר מדובר במי שהיו בפוליטיקה – יהודה ואלכס, זו בהחלט שאלה מעניינת (אפשר להוסיף עליהם גם את חתני הפרס, שרנסקי ודוד לוי).
אך, כאמור, זו שאלה רטורית. הבמה עליה ישבו יהודה ואלכס בטקס, מכובדת יותר. בוודאי בעיניהם.
אלכס אהב את העבודה הפרלמנטרית וההשפעה הייתה חשובה לו. ובכל זאת, בשנותיו בכנסת הוא היה מתוסכל מאוד, ותמיד אמר כמה הוא מתגעגע למתמטיקה וכמה היא חסרה לו. דווקא לא לאוניברסיטה, לא להוראה, לא למחקר. למתמטיקה. כאל תורה לשמה.
כשיהודה הלך לפוליטיקה, בעיצומו של המאבק על הגולן, הוא נהג לומר שאם רוצים לנקות את הצנרת, אין ברירה אלא להכניס את היד לביוב. לאחר תקופת הכנסת, היה מתוסכל מאוד, כשהציגו אותו כח”כ-לשעבר. בעיניו, ימיו בכנסת הם ממש לא פסגת עשייתו, הוא עשה דברים גדולים וחשובים יותר. דומני, שהוא שמח על העובדה, שבטקס הפרס ובכל התקשורת סביב הפרס, עובדת חברותו בכנסת הוזכרה בפרופורציה נכונה, כשולית יחסית, לעומת מכלול עשייתו.
אפרופו במות, כשהוקמה “הדרך השלישית”, יהודה התנגד לכך שכמו בכל המפלגות, יהיה שולחן נשיאות בישיבות המועצה, או בלשונו, שולחן “הפוליטבירו”. אך קהלני עמד על כך, ויהודה השתדל ככל הניתן להתחמק מלשבת על הבמה. הוא נהג להסביר את הסתייגותו: “כולם מסתכלים עליך. אתה אפילו לא יכול לחטט באף”. והנה, כאן בטקס, יהודה ישב ערב שלם סביב שולחן הכבוד, מול קהל עצום ובשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה.
משכמם ומעלה
השתתפתי בטקס בזכות יהודה והתרגשתי לכבוד אלכס. אך התרגשתי גם להיות בטקס הענקת הפרס לאחת הדמויות הנערצות עליי – נתן שרנסקי, שכבר בילדותי, הוא היה אחד מגיבוריי ובהיותי דובר ועד יישובי הגולן, זכיתי גם להכירו. התרגשתי להיות בטקס הענקת הפרס לדוד גרוסמן, שכבר למעלה משלושים שנה אני קורא באהבה גדולה את כל ספריו וילדיי גדלו על ספרי הילדים שלו. כדובר ועד יישובי הגולן, זכיתי להכיר עוד שניים מהחתנים – דוד לוי ורון בן ישי.
את רוב הכלות והחתנים, איני מכיר. כלל לא שמעתי את שמם טרם הענקת הפרס. אך הסרטונים על כולם העידו על היותם משכמם ומעלה, כל אחד בתחומו – אנשים מעוררי השראה. אין כמותם, כדי לחוש את תחושת ההתעלות ביום עצמאותה השבעים של המדינה.
דבר אחד שצד את תשומת לבי: את פרס ישראל בחקר היהדות, ופרס ישראל במוסיקולוגיה שחתנו הוא מומחה למוסיקה יהודית, קיבלו אנשים גלויי ראש. את פרסי ישראל במתמטיקה, בפיזיקה ובפסיכולוגיה קיבלו חובשי כיפות. עוד הוכחה עד כמה הסטריאוטיפים המקובלים בחברה רחוקים מן המציאות.
אמת חיינו
רק אחד מחתני וכלות פרס ישראל נושא דברים בשם כולם. הסופר דוד גרוסמן, בענווה אופיינית, ביקש להיות הנואם ורץ להדליף לחבר’ה מהעיתונות ש”בנט השתיק אותו”.
אילו קיבל את הבמה, מה היה אומר? האם היה חוזר, בטקס הממלכתי הזה, על דברי הבלע שאמר בנאומו החלול, בפרובוקציה של חילול יום הזיכרון, הטקס המשותף לחללי צה”ל ולמחבלים? הוא אמר שם שישראל היא מבצר ואינה בית.
ישראל היא בית. ביתו של העם היהודי. היא הבית של כל יהודי וישראלי. יש כאלה, שבוחרים להרגיש, או לספר למיליֶה, במצוות הבון-טון שהם מרגישים, שישראל אינה ביתם.
על מנת שישראל תוכל להתקיים כבית, עליה להיות גם קצת מבצר. אם ליום אחד היא תחדל להיות גם מבצר, היא לא תוכל להיות עוד בית.
זאת אמת חיינו.
אחדות שאינה אחידות
הנואמת הייתה כלת פרס ישראל על מפעל חיים, מרים פרץ. הנאום שלה היה נפלא. נאום ממלכתי, מרומם נפש; נאום מכונן. התרגשתי במיוחד מדבריה על הוריה, שחיו בהרי האטלס, היו אנאלפביתים, אך ערגו לציון וכל מפעל החיים שלה הוא פרי החינוך שקיבלה מהוריה.
גם נאומו של בנט היה טוב, גם אם הוא האריך במקצת. אהבתי את מסר האחדות שהוא נשא. את האמירה שהפטריוטיזם אינו נמצא רק בימין וזכויות האדם אינם רק בשמאל; שלא רק הימין אוהב את ארץ ישראל ולא רק השמאל רודף שלום. על החשיבות שבאחדות, שאינה אחידות.
חבל שהדברים הללו, שנאמרים בחגיגיות בחג העצמאות, כל כך רחוקים מהמציאות הפוליטית בישראל. זה היה המסר של “הדרך השלישית”. המפלגה הזאת כל כך חסרה היום ואני מקווה שיהיו מי שימלאו את הוואקום הזה, בשנים הבאות.
נמנע מחטף
אני שמח ששר החינוך אינו מהליכוד. כך, נתניהו לא יכול היה לעשות לבנט את המחטף הכוחני, השתלטני והמכוער, שעשה ליו”ר הכנסת, בטקס הדלקת המשואות. הכוח הפוליטי של בנט גדול הרבה יותר מזה של אדלשטיין. נתניהו לא העז להתעסק עם בנט וכך נחסך מאתנו נאום בחירות נוסף של ראש הממשלה.
פרס לגולן
יום אחרי שנטע ברזילי רצחה אותו בטקס הדלקת המשואות, השיר “הורה היאחזות” קם לתחייה בטקס פרסי ישראל. זה השיר שעמו ליוותה התזמורת את יהודה הראל, האיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם היאחזותנו בגולן, שעה שעלה לקבל את הפרס.
לאורך חייו, עבר יהודה מהפכים אידאולוגיים – מן הקומוניזם ועד קצה הליברטריאניות. אבל הלוז נשאר – רוח ההגשמה החלוצית, הציונית, ההתיישבותית, הוולונטרית. לא בכדי, אלה הדברים שאמר בסרטון. הוא דיבר על כך שכאשר הוא מאמין במשהו, אין הוא מטיף לאחרים, אלא קם ועושה בעצמו.
טקס הענקת פרסי ישראל היה חג גדול בעבורי. בראש ובראשונה, בזכות פרס ישראל ליהודה הראל, שהוא פרס ישראל למפעל ההתיישבות בגולן.
