בשבוע שעבר הלך לעולמו ברוך דגני, איש לח”י ובן לאחת מעשר המשפחות הראשונות שעלו לקצרין. דגני, מקים בית הדפוס “לפיד גולן”, היה שותף במאבקים על הארץ, שותף במאבק על חבל ימית והיה האחרון שעזב את החבל, לחם במאבק על חבל קטיף ולחם במאבק על הגולן
למעלה מ- 90 שנה חלפו מאז העניק רבש”ע לברוך דגני את נשמתו הענקית והזכה, ובשבוע שעבר השיב ברוך את הפיקדון יקר הערך לבעליו. לוחם העצמאות הגדול הניח נשקו, סניגורה החרד של הארץ עצם עיניו ונאסף אל אדמת קצרין שאהב, מכוסה ברגביה ומותיר עימנו חסד, אור ובת צחוק.
ליווינו את ברוך למנוחתו האחרונה ביום רביעי בשבוע שעבר, בצהרים צחים, ומרחבי הגולן מוריקים עד לשלגים רחוקים. הארץ הפגינה חינניות כה רבה, כאילו אמרה: היה שווה, ברוך, המסע הארוך מפולין לארץ, המאבק, בתי הסוהר, המחתרת, ההצטרפות להקמת עיר בגולן, עם כל הצעירים הללו. היה שווה וראוי, גם אני אוהבת אותך, ארץ ישראל.
“אבא נולד בשנת התרס”ז, 1917, בעיר רדום שבפולין, להוריו אליעזר ופייגל קורמן”, מספרת הבת הבכורה יעל טנא, תבל”א.
“כילד, הוא למד בתלמוד תורה, בהיותו בן שבע הוא התייתם מאביו, החל ללמוד בבית ספר ציבורי וכבר בגיל 10 הצטרף לתנועת בית”ר בעקבות ז’בוטינסקי, מורו. משאת נפשו היתה לעלות לארץ ישראל, כשהוא רואה לנגד עיניו את הקונפליקט של עם שיש לו תורה ורוח, אך ללא ארץ. מול ההתבוללות הגורפת הוא הבין, שהפתרון טמון רק בעלייה לארץ ישראל והקמת בית לעם ישראל. אחיו התנגדו ואף איימו שאימו הבוגרת לא תחזיק מעמד בהעדרו, אך היא הורתה לו לנסוע, מבינה שזו שליחותו ורצון משותף שלו ושל השם.
בשנת 1937 הוא יצא למסע, מבריח גבולות לרומניה, מסתייע בתעודות מזויפות, מגיע לקונסטנצה עייף ורצוץ ומחפש בנמל דרך להמשיך. כעבור ימים ספורים נודע לו על אניית המעפילים ‘נעמי-יוליה’ והוא הצטרף אליה. אלף מעפילים באניית עץ רעועה, עושים דרכם במשך חמישה חודשים עד לחופי חיפה, שם הם נעצרים ומובלים למחנה הסגר בצריפין. לאחר שבעה שבועות הם שוחררו, אבא שב לחיפה, מצא שם את אחיו שעלה לארץ לפניו, וזה ניסה לגייסו לשורות מפא”י, על מנת שיקבל עבודה.
‘לא יקום ולא יהיה’ השיב לו אבא, ‘אני כאן לא בשביל למצוא עבודה אלא למען החזון’. הוא נסע לתל אביב בטרמפים וגוייס ל’פלוגת הכותל’ של בית”ר, שליוותה יהודים לכותל בימי המאורעות. זמן קצר היה בפלוגת עבודה שקטפה תפוזים ואז התגייס לצבא הבריטי, במסגרת גיוס יזום על ידי האצ”ל. התפקיד: אחראי בתחום הבאת נשק. המשימה: להעביר כמה שיותר נשק מרשות הצבא הבריטי לטובת הצבא הנבנה. שמו המחתרתי היה גזי, כי חלק גדול מפעילותו התרחש בבנגזי שבמדבר הלובי. הוא חי בשמות בדויים בכל מקום ובשום מקום. ב- 1945 הלשין עליו בדואי והוא נתפס בשעת פעולה ליד סליק גדול עם מצבור של טונות תחמושת וחומרי נפץ. בהעדר ראיות הוא לא הוצא להורג, אך ישב במשך שש שנים בבתי כלא שונים כאסיר מאד מסוכן. האסירים שיראו ממנו כינו אותו בשם ‘הראיס’. זמן מה ישב גם עם סעדאת, שהיה איש האחים המוסלמים.
אבא השתחרר מהכלא בשנת 1951, חזר לארץ וכמובן, כאיש לח”י, הוא נרדף על ידי הממסד. הוא מצא תעסוקה רק כסולל כבישים ויחד עם אנשי לח”י אחרים בנה את הציר ממעלה עקרבים לאילת. בשנת 1955, לאחר ששב לחיפה, הוא הכיר את רינה לבית עזריאל, תלמידת בית ספר לאחיות ברמב”ם. השניים התחתנו והחליטו להקים ביתם בחיפה. אני נולדתי בשנת 1955, אחי ירון ב- 1960. לפרנסתו הוא עבד בהוצאה לאור, בדפוס, ועם משלח יד זה הגיע לקצרין. בקצרין היו הוריי בין עשר המשפחות הראשונות ואבא הקים את בית הדפוס ‘לפיד הגולן’. לאחר שנתיים הוא יצא לגמלאות והקדיש את חייו – לחיים. עד אז החיים היו בשבילו בית ספר ואחר כך השתדל שהחיים יהיו עבורו אמנות. תמצית חייו היתה לדעת שכל דבר מתחיל ממשהו ומתחבר למשהו, אחרת אין בו ממש, שכל דבר צריך לקדש, שלפעוט שבדברים יש ערך מדויק. בכל מה שעשה שררה האמינות. הוא האמין בעבודה בצוות ובהקמה ביחד. היכולת להיות מאוחד ולחולל מציאות – זו היתה תמציתו.
במהלך חייו כאן הוא היה שותף במאבקים על הארץ, שותף במאבק על חבל ימית והיה האחרון שעזב את החבל, לחם במאבק על חבל קטיף ולחם במאבק על הגולן.
בשנה וחצי האחרונות לחייו חלה אבא, נאלץ להיפרד מהרגלים כמו הליכה, נסיעות לפעילויות ואירועי תרבות וכאב את פרידתו מהעולם. הרי הוא אהב לרקוד, לשמוח את החיים, לחולל מציאות, הוא ידע לחולל במחול החיים, זו היתה נקודה מאד חזקה אצלו.
אבא לא החזיק טובה לעצמו מכלום. כל מה שעשה, עשה כי כך נכון היה לעשות, מבחינתי זו קדושת החיים. אכן, הוא היה אמן החיים. הוא לא האמין במוות והוא באמת אלמותי, היתה לו תאוות חיים בלתי מצויה.
אבא היה חייל של כבוד לחיים, כל דבר היה מקודש בעבורו, הוא קידש כל שעל אדמה ברגליו וגם שמר על עצמו כמו חייל קשיש שמוסר נפשו להיות בריא לכבוד השם, נותן בכך לאנשים הבנה כיצד יהודי יכול לחיות בארץ ישראל. לפני כמה שנים הוא אמר לי: ‘אני עובד על מודעות עצמית, אך עדיין לא הרגשתי שמח לתת כאילו אני מקבל. התפלאתי שזה מה שמעסיק יהודים בגילו.
הוא התחיל כחייל אלמוני של הארץ וסיים כחייל אלמותי”.
ברוך נפטר בכ”ח בשבט, עבר את סף התשעים בשיבה טובה, השאיר אשה, בן ובת, 29 נכדים עד כה ו-20 נינים.
מתוך תחקיר שנערך בהזמנת המועצה המקומית קצרין
ב- 1975 הצטרפו בני הזוג דגני לטיול בגולן. “באנו לקצרין העתיקה” משחזרת רינה, “עמד שם בחור מזוקן ודיבר על הכפר העתיק. הוא סיפר שהולכים לבנות ליד שרידי הכפר העתיק עיר חדשה וחילק טפסי הרשמה לגרעין העירוני. הבחור נראה בטוח שהעיר אכן תקום. ביקשתי טופס והוא הביט בי ואמר ‘גברת, אני לא רוצה לפגוע בך, אבל יש לנו מעט טפסים ואני מעדיף לתת אותם לאנשים צעירים שיבואו לגור כאן’. ברוך היה אז בן 59 ואני בת 46, זקנה שכמוני. אמרתי לו: ‘לבעלי יש בית דפוס בחיפה והוא ידפיס לך כמות גדולה. תן לי טופס’. הוא נתן.” ב-2 באוגוסט 1977 הגיעו רינה וברוך דגני, ‘זקני הגרעין’, להתגורר בקצרין.
מה דחף זוג מבוגר יחסית ומסודר מבחינה כלכלית להצטרף למסגרת הקשה של בניית עיר מהיסוד? רינה מסבירה: “שנינו יהודים לאומיים והיה כאן אתגר אמיתי ליישב את ארץ ישראל ולעשות אותה יפה יותר. לברוך זו היתה ממש הזדמנות. ב- 1948 כשכולם נלחמו במלחמת השחרור, ברוך, איש לח”י, ישב בכלא בקהיר. כשהשתחרר הוא בא אל המוכן, וכל השנים הרגיש שחסר לו משהו.”
בני הזוג דגני זכו להיות ראשונים בתחומם בעיר הגולן. ברוך ז”ל ושותפו מאירקה דינרמן ז”ל הקימו בקצרין את בית הדפוס “לפיד הגולן”, המפעל הראשון בקצרין. רינה, תבל”א, אחות במקצועה, פתחה את המרפאה הראשונה בסלון ביתם ושימשה כרופא הכפרי של העיר הצעירה, עד שהגיע פרופ’ פדה
דברי הרב לוי, רב העיר קצרין, בבית הקברות
ברוך היה יהודי יקר, כל אחד מאיתנו הכיר אותו, כולם ראו אותו בצעדותיו. הוא היה חלק בלתי נפרד מנוף הגולן, כובש את הארץ ברגליו, הולך והולך קילומטרים ומקיים את מה שנאמר: לך לך מארצך אל הארץ. כמו אברהם אבינו שקנה את הארץ בהליכה, כך היתה גם אהבתו של ברוך לארץ ישראל.
ברוך היה בבחינת סנה בוער בקצרין. הארץ, העם והיהדות בערו בו. הוא גם הפיץ חום על כל הסביבה באש זו והביע חותמו על הסובבים אותו. הוא היה מראשוני קצרין והקים בה בית דפוס, אך בעצמו היה ספר של ערכים קדושים וטהורים, ספר של מסירות נפש, חיים אכפתיים ואהבת הזולת. כשדובר על מסירת אדמה בארץ ישראל, בערו כל עצמותיו, אם צריך היה לשכב מתחת לגלגלים למענה – הוא עשה זאת ברצון. הוא היה חלק מאיתנו בכל רובד, לכל אחד מאיתנו היה סיפור איתו. הוא תקע בכל אחד יתד עמוקה.
ברוך נפטר בשבט, נטמן באדמה זו שאהב, חודש בו כמו הטבע, כך הוא זורע עצמו בארץ שאהב. כמו עץ זה, כך הוא זכה להצמיח פירות מתוקים שירשו את ערכיו, זכה לראות ילדים, נכדים ונינים וכולם ב”ה נושאים חותמו, כשתילי זיתים. אור ילדיו מעיד על המחנך ברוך בן רחל, יהי רצון שבזכותו של ידידי ברוך – יהיה הוא מליץ יושר על עם וארץ, שנזכה לראות את הארץ מיושבת על ידי ילדים שרגליו של אביהם יוליכו את העם ויאירו את האור המיוחד שהיה בו.
