לפני שנה הציג שר המשפטים יריב לוין את המהפכה המשטרית. יותר משהמהפכה נגעה לרשות השופטת, היא נגעה לרשות המבצעת. היא נועדה להפוך אותה לשלטון ללא מיצרים
בימים אלה, אנו מציינים שנה למהפכה המשטרית, ששר המשפטים יריב לוין הציג בינואר 2023 והעניק לה את השם המכובס “רפורמה משפטית”.
מאז שנות ה-90′, אני מטיף לרפורמה משפטית. במאמרים רבים, יצאתי נגד משפוט-היתר של הציבוריות הישראלית, נגד האקטיביזם השיפוטי הקיצוני ובעבר, גם נגד ההרכב המונוליטי של בית המשפט העליון, אלא שהבעיה הזו כבר נפתרה.
אך כשצפיתי בנאומו של לוין, חשכו עיניי. זו אינה רפורמה משפטית. מיד בתום נאומו, התיישבתי לכתוב מאמר ל”שישי בגולן” תחת הכותרת – “מהפכה משטרית”. לא ידעתי שבאותה שעה רבים וטובים העניקו לה בדיוק אותה כותרת (אח”כ הרחיקו לכת וכינו אותה הפיכה משטרית, שזה דבר אחר לגמרי ואינו רלוונטי למקרה הזה). אין זה ניסיון לתקן את מערכת המשפט, אלא לחסל אותה, להשתלט עליה, להכפיף אותה לרשות המבצעת. הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש. כאב הראש אמתי, מחייב מענה, אבל ה”רפורמה” של לוין נועדה לערוף את הראש.
יותר משהמהפכה נגעה לרשות השופטת, היא נגעה לרשות המבצעת. היא נועדה להפוך אותה לשלטון ללא מיצרים, שאינו נתון לביקורת, שביכולתו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת, יחד עם ניסיונות להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, בחוקים, כמו החוק הצרפתי, שהיו בקנה והמתינו בתורם להחלטה על פסקת ההתגברות האוטומטית, שתאפשר לכנסת, הנשלטת בידי הממשלה, לחוקק כל חוק. כל זאת, בשם עיקרון אחד, חשוב אך אינו בלעדי, של הדמוקרטיה – רצון הרוב. בשם רצון הרוב, שהתבטא ב-64 ח”כים של הקואליציה שהרכיבה את הממשלה הגרועה בתולדות המדינה, הם ניסו להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לעריצות הרוב.
מלך שונה לגמרי
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. המהפכה המשטרית – ודאי שלא הייתה דמוקרטית. היא גם לא יהודית. אחת הבשורות הגדולות שהעם היהודי הנחיל לעולם היא הרעיון שהשליט אינו כל יכול. בעולם הקדום, השליט הוא מקור הסמכות. רצונו הוא החוק והוא מחייב את הכול. היהדות יצאה נגד הנורמה הזו, שנקראה “מלך ככל הגויים” והציעה חלופה מהפכנית – מלך הכפוף לחוק, ריסון המלך ושלטון מבוזר. פרופ’ אמנון שפירא המנוח הגדיר את היהדות “דת אנרכיסטית”. יש צדק רב בדבריו.
משה לא מינה עצמו למלך. הוא לא העביר את ההנהגה בירושה לבנו. גם את יורשו, יהושע, הוא לא מינה למלך.
בספר דברים, בנאומו האחרון של משה אל בני ישראל, הוא מתייחס לראשונה למלוכה: “כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ … רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים… וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל”.
זהו מסמך מרחיק לכת במהפכנותו, לעומת הנורמה של עמי קדם. אין מצווה להעמיד מלך לישראל. אולם משה, כאדם ריאלי, מבין שהעם, שיראה שלכל הגויים יש מלך, ידרוש למנות מלך גם לעם ישראל. “וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם”. ברגע שזו תהיה דרישת העם, הדרישה תיענה. ימונה מלך, אך לא ככל הגויים, אלא שונה לגמרי. התורה מנטרלת אותו משלושת הסממנים המבטאים את עליונותו של מלך “ככל הגויים”: יכולת לממש ללא בקרה וללא גבולות את יצריו – יצר הכוח והשליטה (מרבה לו סוסים), יצר המין (מרבה לו נשים) ותאוות הבצע (מרבה לו כסף וזהב). משפט המלך הישראלי מאפשר מלך, שלא יוכל להרבות לו סוסים, נשים וכסף. המלך הזה אינו החוק, אינו מקור הסמכות, הוא כפוף לחוק, לתורה, ונאסר עליו לסור ממנו ימין ושמאל. אין לו זכויות יתר, אלא הוא שווה לאחיו, ואל ירום לבבו מהם.
זה מלך, או סמרטוט?
חלפו דורות רבים עד שהעם דרש מלך. כשזה קרה, שמואל הנביא עשה הכול כדי לשכנע את העם שאין בכך צורך והזהיר אותו מכך שהמלך יעבור על שלושת האיסורים הנ”ל. בסופו של דבר, אלוהים מורה לשמואל להיענות לרצון העם. אך שמואל היטיב להעביר את המסר על מהות ה”מלך ככל הגויים”, כדבר רע, שיש להימנע ממנו.
כאשר דוד המלך נאף עם בת שבע ושלח את בעלה, אוריה החתי, אל מותו, הוא נהג בדרך מלך ככל הגויים. על כך נזף בו נתן הנביא במשל כבשת הרש והתריס בפניו: אתה האיש! דוד לא פגע בנתן, כי הבין את טעותו ואת חטאו ואת צדקתו של נתן.
שלמה המלך, שהחל את דרכו כמלך האידאלי, הסתאב עם השנים ונהג בניגוד מוחלט למשפט המלך – הִרבה לו סוסים, נשים, כסף וזהב ולכן, ממלכתו נקרעה בימי בנו.
איזבל, בת אתבעל מלך צידונים ואשתו של המלך אחאב, לא יכלה לשאת את שיטת המלוכה הישראלית. היא לא הבינה איך זה אחאב, המלך, מדוכדך כיוון שנבות מסרב למכור לו את כרמו. זה מלך, או סמרטוט? מה פתאום לקנות? הרי הוא המלך והוא יכול להפקיע את רכוש הנתינים ככל העולה על רוחו. ולא זו בלבד שהוא רוצה לקנות את הכרם, נבות מסרב. שנתין יחציף פנים כלפי המלך ויסרב לו?! ומה תגובתו של המלך? דיכאון. מה זה?!
איזבל מיהרה לפעול על פי הנורמות שעליהן גדלה, של “מלך ככל הגויים” וביימה משפט ראווה, שבו העלילה עלילה נגד נבות והוא הוצא להורג, כדי שאחאב יוכל לרשת את כרמו.
על כך התרעם אליהו הנביא, ששאל את אחאב בהתרסה: “הרצחת וגם ירשת?!” מלך אינו כל יכול. הוא כפוף לחוק ולמוסר. המלך נהג בניגוד לחוק ולמוסר. אליהו הטיל על אחאב את האחריות לפשע וניבא את מותו: “בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה”. בפשע כלפי נבות, המיט אחאב על עצמו את קץ מלכותו וקץ שושלתו.
בשני העימותים הללו עומד הנביא, המגלם את עמדת היהדות ודרישותיה, מול המלך, כדי להבהיר לו שאין הוא כל יכול, אין הוא רשאי לנהוג ככל העולה על רוחו, מעמדו אינו מקנה לו זכויות יתר ואינו מאפשר לו לעבור על החוק ועל המוסר.
רק בהסכמה רחבה
במסכת סנהדרין, התלמוד מציג בפנינו עימות דומה, הפעם בין המלך ינאי לבין גיסו, שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין. ינאי הוזמן למשפט בפני הסנהדרין, כיוון שעבדו הרג אדם. הוא דרש מהמלך לעמוד בפני הסנהדרין, כי המלך כפוף לחוק ולמשפט, כמו כל אזרח ושום חוק צרפתי אינו מקנה לו חסינות. ינאי לא ציית לו. הוא לא העז לסרב, ולכן הוא אמר שיקום רק אם כל חברי הסנהדרין יורו לו לעשות כן. הוא ידע, כנראה, שבניגוד לשמעון, הם יראים מפני כוחו של המלך. חברי הסנהדרין כבשו את פניהם בקרקע, מפחד ומבושה. אמר להם שמעון בן שטח: “בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם”. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.
זו המורשת היהודית, מורשת ששונאת שלטון ללא מיצרים ומגבילה אותו ואת כוחו. המהפכה שניסו נתניהו, לוין, רוטמן וחבריהם לחולל, הייתה מנוגדת לדרך היהודית, ומאמצת את מה שהתורה כינתה בבוז “מלך ככל הגויים”, דווקא כאשר הדרך היהודית נהוגה בכל העולם הדמוקרטי.
אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית מתה ולא תקום עוד. את מקומה תחליף רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, בהסכמה רחבה, שתעצב את האיזונים והבלמים הראויים בין שלוש הרשויות.
