ככה, על שפת הכנרת, ישובה על כיסא-חוף שקניתי עשר שנים מאוחר מדי, באו לי מחשבות על הדברים הקטנים שממלאים את הלב ועושים אותו שמח
ביום שישי האחרון, האיש שלי ביקש שניסע בצהריים לכנרת. ישר קפצתי ואמרתי שזה בלתי אפשרי, כי לא סיימתי את ההכנות לשבת ונשאר לי לאפות לחם ועוגה ואני צריכה לשטוף את הקומה למטה ובכלל, אסיים לעבוד מאוחר ועוד שלל תירוצים. הוא התעקש ולבסוף התרציתי. טוב שלפעמים מישהו מתעקש אתי ומוציא אותי מהכבדות שנופלת עליי ואז נזכרתי בשני כיסאות הים שקניתי לעצמי ומונחים בבגאז' של המכונית שלי כבר כמה חודשים.
שנים אני חולמת על כיסאות ים קטנים כאלה, שישבו קבוע באוטו וכשניסע לכנרת עם הילדים והם יכנסו לשחות, אוכל לשבת לי בנוח ולהפליג במחשבות, ליהנות מהכנרת היפה ומהילדים ששוחים להם בכיף.
דווקא תכננתי לקנות, אבל משום מה לא קניתי. כי לא מצאתי בדיוק מה שרציתי, או שמצאתי והיו יקרים מדי, או סתם, כי לא קניתי.
מכירים את זה, שאתם רוצים משהו פשוט וקל להשגה וזה לא קורה? ככה היה עם הכיסאות האלה. עד שיום אחד, הייתי בסופרמרקט בקצרין ובכניסה עמדה ערמת כיסאות במבצע, 2 ב-70 ש"ח. סוף סוף, הגשמתי לעצמי את החלום הקטן וקניתי אותם והם ישבו מאחורה באוטו וחיכו להזדמנות שנרד לכנרת.
אז סוף סוף יש לי אותם ורק זו סיבה מוצדקת להסכים לבילוי רגע לפני השבת. כבר בחנייה, אמרתי לילדים בהתלהבות, שהיום אני מגשימה חלום ישן ומשתמשת בכיסאות שלי. הילדים צחקו עליי, כמובן, כי אני מדברת על הכיסאות האלה כבר כמה שנים, מי שישמע, כבר קניתי כל כך הרבה דברים מאז ובזבזתי על שטויות, אז מה אני עושה עניין משני כיסאות עם פסים אדומים.
אבל ברגע הזה, כשהמתבגר סחב על גבו את הכיסאות שלי, חשבתי על הדברים הקטנים האלה שעושים אותי שמחה. לשבת על כיסא נמוך בחוף הים, למשל ולהסתכל בכיף על הים ועל הילדים הקסומים שלי. עד היום, כשירדנו לכנרת, ישבתי על הצידנית עם הקולה והפירות, או על המחצלת. סוף סוף יש לי כיסא משלי.
מכירים את זה, שאתם רוצים משהו פשוט וקל להשגה וזה לא קורה? ככה היה עם הכיסאות האלה. עד שיום אחד, הייתי בסופרמרקט בקצרין ובכניסה עמדה ערמת כיסאות במבצע, 2 ב-70 ש"ח. סוף סוף, הגשמתי לעצמי את החלום הקטן וקניתי אותם
בזמן שכולם נכנסו למים ואני התיישבתי בכיסא החדש שלי – ובהיתי למרחקים וחשבתי כמה נוח וכיף לשכשך ככה את הרגליים במים, ואיך לקח לי כמעט 20 שנה לקנות אותם – פתאום עלו לי מחשבות על כל מיני דברים שדחיתי, ככה סתם. למשל, כשבנינו את הבית ונשארה נישה מתחת למדרגות ושנים רציתי שיהיה שם ארון ולא עשיתי ומאז, שהזמנתי את הנגר שבנה לי את הארון, כל פעם שאני עוברת לידו, אני מלטפת אותו, מבסוטית ממנו ומעצמי, שעשיתי אותו, אבל למה 10 שנים אחרי? או מטען טלפון לאוטו, כי הבטרייה של הטלפון שלי נגמרת מהר ואני נתקעת ותמונות יפות שאני לא מדפיסה, או עוגה, שאני רוצה להכין לחברה וכל פעם לא יוצא לי…
החיים חולפים להם, אנשים נעלמים מהעולם בלי להודיע, מסביב הרבה מחלות ויש משהו שמכביד עליי כשאני חושבת על האתגרים של החיים ואז, כשמשהו קטן שאני עושה לעצמי, או לאחרים, ממלא אותי בשמחה, אני מבינה שאני לא צריכה דברים גדולים כדי לחייך ולהיות מאושרת. ההצעה של בעלי לקפוץ לכנרת ביום שישי וכיסא אחד פשוט, שקניתי במבצע, גרמו לי להיות מבסוטית ולחייך עד השמים.
אחרי שעה שהילדים היו במים ונהנו, הם יצאו ואכלנו את האבטיח הקר שהיה בצידנית והקטנה נתנה לי חיבוק גדול ואמרה שהיא אוהבת אותי, ככה סתם, בלי סיבה. חזרנו הביתה, הספקתי לאפות את החלות ואת העוגה ולשטוף את המטבח, הכנתי לנו קנקן של תה נענע ועוגת שמרים חמה והכנסתי את השבת עם חיוך גדול. חיבקתי את האיש ואת הילדים והודיתי להם על רגעים קטנים שעושים לי שמח בלב.
