ההשלמה של ראש הממשלה ושל הממשלה עם הפרת ריבונותנו, והקמת מאחז חמוש של מחבלי החיזבאללה בתוך מדינת ישראל, היא כשל מדיני ומנהיגותי בלתי נסלח
“בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה“, (וינסטון צ‘רצ‘יל).
כבר בשלבים מוקדמים של המו“מ בין ישראל לסוריה, בשנות ה-90′, הסכימה ממשלת ישראל לסגת מכל הגולן עד הגבול הבין–לאומי. הסורים לא היו מוכנים אפילו לדון על כך. הדרישה שלהם הייתה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967.
מה ההבדל בין הקווים? הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, אחרי מלחמת השחרור, קבעו שהגבול בין המדינות הוא הגבול הבין–לאומי, שנקבע בידי חבר הלאומים ב-1923, והיה הגבול בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל למנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. אלא שבשנות החמישים, לנוכח חולשה צבאית ישראלית, הסורים השתלטו על שטחים ריבוניים של ישראל. ב-1951, הם כבשו את חמת גדר, אחרי שהרגו פטרול ישראלי עם שבעה שוטרים (ליתר דיוק חיילים במדי שוטרים). באמצע שנות החמישים, הם השתלטו ללא שימוש בכוח על רמת הבניאס. בסוף שנות החמישים, הם השתלטו בהדרגה על החוף הצפון מזרחי של הכינרת, כך שלמעשה הם שלטו על כרבע מן הכנרת, אף שכולה הייתה בריבונות ישראל, על פי הגבול הבין–לאומי. הם ירו על סירות ישראליות שחצו קו דמיוני שהם החליטו עליו וכך יצרו גבול חדש, דה–פקטו. ישראל השלימה והכילה את הכיבוש והוא היה לעובדה ול“סלע קיומם” של הסורים.
כך עלול לקרות גם בהר דב.
הנסיגה מלבנון, בשנת 2000, מוגדרת חד–צדדית, אך זה לא מדויק. ישראל נסוגה בהסכם. אומנם לא בהסכם עם לבנון, אך בהסכם עם האו“ם. על פי ההסכם הזה, האו“ם קבע את תוואי הגבול וישראל קיבלה אותו ללא עוררין. זאת, למרות שלעתים הסימון של האו“ם היה בעייתי מאוד מבחינתנו. לדוגמה, חלק מהשטחים החקלאיים של משגב עם היו מצפון לגבול שהם קבעו וישראל השלימה עם זאת. הגבול שנקבע נקרא “הקו הכחול“.
אחרי הנסיגה, חיזבאללה חיפשו אמתלה חדשה כדי להצדיק את התוקפנות שלהם נגד ישראל והמציאו את סיפור “חוות שבעא“, כלומר טענו שהר דב שייך ללבנון והמשיכו בתוקפנות.
שיתוק נורא
בתחילת מאי, התוקפנות עלתה מדרגה, כאשר מחבלי חיזבאללה חדרו לשטחה הריבוני של ישראל והקימו מאחז בהר דב. ברגע שכוח המחבלים זוהה, צריך היה לפתוח עליו באש ולסלק אותו. בכל יום שחולף, סילוקם הופך קשה יותר ויותר. כך הם קונים אחיזה בקרקע, בשטח ישראל. כעת, יש במאחז אוהל. ומה יקרה אם מחר יוקם אוהל נוסף? ומה יקרה אם לקראת החורף, האוהל יוחלף בקרוואן? ישראל תפעל פתאום? השיתוק שאחז בנו הוא נורא ואיום.
כל מ“מ צריך לדעת, שכאשר הוא מזהה חדירת מחבלים לשטחנו הריבוני, עליו לפתוח באש, לחתור למגע ולגרש אותם. ודוק – איני טוען שהנושא הוא לשיקול דעת של המ“מ, אלא שאין לו שיקול דעת. המחדל הזה מצביע על משהו רע שקורה בצה“ל
השיתוק הזה הוא מחדל ענק, החל מדרג הש“ג ועד לראש הממשלה. מלכתחילה, סילוק המחבלים שחדרו לשטח ישראל כלל לא היה צריך להגיע לדרג המדיני. גם לא למח“ט. גם לא למ“פ. כל מ“מ צריך לדעת, שכאשר הוא מזהה חדירת מחבלים לשטחנו הריבוני, עליו לפתוח באש, לחתור למגע ולגרש אותם. ודוק – איני טוען שהנושא הוא לשיקול דעת של המ“מ, אלא שאין לו שיקול דעת. המחדל הזה מצביע על משהו רע שקורה בצה“ל.
המחדל הראשוני הלך וטפח ככל שהגיע לרמות גבוהות יותר ושיאו היה כשהגיע לדרג המדיני. ההשלמה של ראש הממשלה ושל הממשלה עם הפרת ריבונותנו, והקמת מאחז מחבלים חמוש בתוך מדינת ישראל, היא כשל מדיני ומנהיגותי בלתי נסלח.
האם אנו מבינים את גודל החידלון? במשך חודשיים וחצי, יושב בשטח ישראל מאחז מחבלים חמוש, וממשלת ה“מלא–מלא” – שיתוק מלא–מלא, רפיסות מלא–מלא, לא עושה דבר. כבר חודשיים וחצי, הממשלה מתחננת ליוניפי“ל, לאו“ם, לארה“ב שיעשה משהו.
בדרך כלל, עדיף להידבר לפני שיורים, אבל לא בהתנקשות כה בוטה בריבונות ישראל. המסר של ישראל לכל אויביה הוא נורא: ישראל מורתעת בידי חיזבאללה, עד שיתוק.
ישראל פוחדת שחיזבאללה יגיב בירי רקטות מאסיבי. ואז מה? חיזבאללה יבין שמותר לו ומחר יתפסו עוד מאחז בשטח ישראל? ועוד אחד? ועוד אחד? גם אם מחר יופעל כוח והפולשים יגורשו (ולצערי, איני רואה את זה קורה) – עצם החודשיים וחצי הללו הם חרפה ופגיעה חמורה בביטחון ישראל ובריבונותה.
אם הממשלה אינה מסוגלת להגן על ביטחון המדינה ועל גבולותיה – אין לה זכות קיום.
אגב, איך נתניהו היה מגיב אילו “ממשלת האחים המוסלמים” הייתה נוהגת כמותו? אין צורך להפעיל יותר מדי את הדמיון. אבל אין מצב שנתניהו היה נדרש לעמוד במבחן כזה. אין לי ספק ש“ממשלת האחים המוסלמים” לא הייתה מכילה את הפלישה של חיזבאללה לשטח ישראל בהר דב.
חרפה לאומית
מחדל הקמת המאחז של חיזבאללה בשטחנו הריבוני הוא המשך למחדל מתמשך של כל ממשלות ישראל, לפחות מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 ואולי עוד קודם לכן.
לפני שלוש שנים, פרסמתי כאן מאמר שכותרתו “התיישבות בכתף שיאון“. כך תיארתי אז את המצב בהר דב: “שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…”.
הפתרון שהצעתי היה התיישבות בהר דב: “רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.
“ב-1979, הוקמה על הר דב היאחזות נח“ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור שבע שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה“ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. הייתה זו טעות ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים“.
זמן מה לאחר פרסום המאמר, יצר אתי קשר גרעין שהביע עניין להתיישב במקום. מאז, אני מנסה לסייע להם לקדם את הנושא. לא ממש בהצלחה. לאחרונה, דווקא קמה שם התנחלות. של חיזבאללה. חרפה לאומית!
זמן מה לאחר פרסום המאמר, יצר אתי קשר גרעין שהביע עניין להתיישב במקום. מאז, אני מנסה לסייע להם לקדם את הנושא. לא ממש בהצלחה. לאחרונה, דווקא קמה שם התנחלות. של חיזבאללה. חרפה לאומית!
איזו מדינה מאפשרת להתנקש כך בריבונותה? ריבונות היא דבר קדוש. הציונות נועדה להפוך אותנו מעם חלש ומפוזר בגלויות, לאומה ריבונית במולדתה. מדוע אנו מזלזלים כך בריבונותנו?
