בפרשתנו פרשת אמור אנו עדים לשלוש קדושות בעם ישראל, קדושת האדם, כלומר הכוהנים, קדושת הזמן, שהיא מצוות המועדים וקדושת המקום שזה בית המקדש. בכל השלושה אנו מוצאים את הדרישה לשלמות, תמימות והתמדה בעבודת ה’
“ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו… קדושים יהיו לאלוהיהם לא יחללו שם אלוהיהם… אישה זונה וחללה לא ייקחו ואישה גרושה מאישה לא ייקחו כי קדוש הוא לאלוהיו וקידשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני הוא ה’ מקדשכם… כי כל איש אשר בו מום לא יקרב…”
“אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תיקראו אותם במועדם… וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה…”
בפרשתנו פרשת אמור אנו עדים לשלוש קדושות בעם ישראל שצריך להתייחס אליהן, קדושת האדם, כלומר הכוהנים, קדושת הזמן, שהיא מצוות המועדים וקדושת המקום שזה בית המקדש. הכהן נבחר לשרת בקודש הוא מורם מאחיו ויש מצווה לכבד אותו במעשרות, קורבנות, עליה לתורה ראשון, הוא מזמן בברכת המזון ומברך את עם ישראל בברכת כוהנים. אך יש גם מצווה לקדש אותו, כלומר שאסור לו להתחתן עם גרושה, אסור לו להיכנס לבית העלמין וגם אם ירצה לוותר על הכבוד “וקידשתו”, אסור לך לאפשר לו לאבד את קדושתו… הקב”ה משרה את שכינתו על ידיו, שנאמר “משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים” – הא חרכים מתוך הא חריצים שבין אצבעותיו שורה השכינה. הוא נכנס לקודש הקודשים ומכפר על עם ישראל. הכהן צריך להיות שלם גם במובן הפיזי וגם במובן הרוחני, אסור לו להיות בעל מום ואסור לו להיטמא, כלומר תמימות והתמדה. הכהן מקריב את קורבן התמיד והוא צריך לעשות זאת בשלמות.
גם מקום העבודה הוא בית המקדש שבו המזבח צריך להיעשות מאבנים שלמות תמימות, הקורבן שיובא עליהם צריך להיות שלם ואסור להקריב בעל מום. גם פה אנו מוצאים את התמימות וההתמדה בעבודת ה’ במקדש.
בתורה לא נכתב הזמן לחג השבועות. כתוב שלאחר חמישים יום מפסח, “עצרת תהיה לכם”. כלומר, התורה לא רוצה לקבוע את זמן מתן תורה במקום שיש בו צמצום. התורה היא נצחית ובכל זמן ובכל רגע היא ניתנת, ולפי הכנתו של אדם כך הוא מקבל את אורה
כמו-כן ישנה קדושת הזמן, קדושת השבת שהיא נקבעה על ידי הקב”ה, ואין רשות לאף אחד לשנות את זמן השבת שנקבעה ע”י הקב”ה מששת ימי בראשית. לעומת זאת המועדים נקבעים ע”י האדם “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תיקראו אותם במועדם”. אחד המועדים שמדוברים בפרשה הם ימי הספירה שהם חמישים יום בין פסח לשבועות שאדם סופר כל יום, “שבע שבתות תמימות תהיינה”. ספירה זו נועדה להכין את האדם לקבלת התורה. מעניין שבתורה לא נכתב הזמן לחג השבועות. כתוב שלאחר חמישים יום מפסח, “עצרת תהיה לכם”. כלומר, התורה לא רוצה לקבוע את זמן מתן תורה במקום שיש בו צמצום. התורה היא נצחית ובכל זמן ובכל רגע היא ניתנת ולפי הכנתו של אדם כך הוא מקבל את אורה, כפי שאומר האורח חיים הקדוש ספירה לשון סמפיריון, אבן יקרה שעליה נכתבו לוחות הברית ובספירה הזאת אדם הופך את עצמו לגוויל שעל לוח ליבו נכתבת התורה. ספירת העומר היא תקופה שבה האדם יכול וצריך לתקן את מידותיו בחינת “דרך ארץ קדמה לתורה”. בימים אלה אנו קוראים “פרקי אבות” שהם משניות המלמדות אותנו את המידות שבהם ילך האדם. בספרי החן מובא ששבע השבועות הן סוג של טהרה, כל שבוע הוא בחינת טהרה שהשילה את קליפות המצרים שדבקו בעם ישראל , לא ניתן להגיע למעמד הר סיני כאשר אנו עטופים במידותיהם של המצרים כפי מאמרו של האורח חיים על הפסוק “וירעו אותנו המצרים” – עשו אותנו רעים שלימדונו ממידותיהם. בתקופה זו אנו נוהגים מקצת אבלות על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, אין כמו רבי עקיבא שלימד אותנו את תיקון המידות שכן בתחילת דרכו עד גיל ארבעים היה אלים, והפך גדול הדור שהמוטו שלו “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”.
