זהו אלבומו הרביעי של גל סינואני. השם מצלצל לכם מוכר, כי הוא הבן של הזמר אבי סינואני, אבל זה רק בשביל אינפורמציה. גל סינואני יצא מזמן מהסינר של "הבן של", מתנהל בכוחות עצמו בתעשייה הקשוחה וכשהוא טועה, והוא טועה, זה עליו.
גל היקר, הנה שני סודות: 1. אני בעדך יותר ממה שאתה עשוי לנחש. 2. אנחנו, המאזינים, צמאים לשירים עם תוכן.
אחרי שניקינו את זה, נרד לעניין. כבר מהשיר הראשון, ברור שמדובר פה בחזרה (מרעננת, באותו הרגע, מעייפת ככל שזה נמשך) ל"מוזיקה המזרחית" של שנות ה-90'. גיטרה בתפקיד בוזוקי, מקצב חצי–יווני והנושא (המתיש), שעוד נחזור אליו – למה את הלכת? אני באמת רוצה לשאול פעם אחת את כל החבר'ה האלה לתולדותיהם: אתם באמת לא יודעים למה היא הלכה? התשובה נמצאת בראי.
ב"צל עץ תמר" (מילים: אפרים ויינשטיין, לחן: חיים קוברין, ביצוע נצחי ובלתי נשכח של זוהר ארגוב), האבא של כל השירים מהסוג הזה, מסיימת את הפזמון, השורה: "…אוהב, כואב וסובל". הבנו. אהבה נכזבת היא לא רק כואבת, זה גם חרוז. ויש גם סבל, ברור. אני לא מתכוון לקפח את זכותו של מישהו לסבול ולשיר על זה. לבסס אלבומים שלמים על זה, זאת כבר גנבה של האוזן.
רוב השירים ב"פתאום" עוסק בזה, שוב ושוב, כולל שיר שהוא שר לה כשהיא ממש בדלת, עוד צעד וזהו. אני לא אוהב את תת–הז'אנר זה גם משום שאין פה באמת תוכן, או עניין. יש בהם את הסיפור, שויינשטיין כבר כינס לשלוש מילים – אוהב, כואב וסובל. מרוב שזה לעוס, זה כבר בלתי אכיל. יותר מדי אֵין. לא בכדי, השיר היפה באלבום, "האישה של חיי", הוא שיר על יש. שיר שכותב איש לאשתו, דקות אחרי החופה. זה שיר. ככה תופסים רגע בלתי–חוזר בחיים, מצלמים אותו רגשית ועושים אותו שיר.
יש פה עוד דבר: בשיר אחד, סינואני "פוסע בנתיבי החיים" – עברית מליצית ויפה. בשיר אחר, (מזכרת לשירי החפלה, לא אותו כותב) הוא רוצה לזוז אתה ל"סנטוריני ואולי נשבור שם את הכוס/ תביני שם זה כל השוס". אי אפשר באמת לקבל פערים כאלה.
נאור סינואני, אח–של ובן–של, הלחין את רוב שירי האלבום. מנגינות יפות. הרחיק אפילו למקומות שמזכירים קצת מהלכים של שלמה ארצי. כאמור, מדובר בעיקר בבלדות קורעות–לב (של מי?) ומה שלא הצליח לתזמר בפועל, הוציא נאור סינואני לאור בסימפולים. בעניין הזה: את המאש–אפ "שייך לך – belongs to you", תפרו בחוג מלאכת–יד של ילדות כיתה ב' ועוד עשיתי פה עוול לבנות.
היה נעים להיפגש בקרדיטים עם ותיקי הנגנים אשר פדי (תופים) ואבי יפרח (בס), אנשים שראו באולפן צעדים ראשונים של אייל גולן, שרית חדד וכל מי שבא אחריהם.
קול הזהב של גל סינואני הוא הנחמה היחידה. באמת קול אדיר, מנעד מרשים, צלול ויפה. גם הדיקציה מעולה. למה לבזבז את כל זה על שירים כאלה?
