לאורך כל השנים, שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, החיים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היו סיוט. ניתן להשוות אותם לחיים באזור עוטף עזה בימינו

ב-20 ביולי, ימלאו שבעים שנה לסיומה הפורמלי של מלחמת השחרור. סיומה הפורמלי, ציינתי, כיוון שקרבות מלחמת השחרור הסתיימו כבר ב-10 במרץ, בסיומו של מבצע “עובדה” – שחרור הנגב הדרומי, הערבה ואילת. אולם ב-20 ביולי, נחתם הסכם שביתת הנשק האחרון.

מלחמת השחרור הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לכל אחת משכנותיה. סוריה הייתה המדינה האחרונה שעמה נחתם ההסכם. הסיבה להימשכות המו”מ עם סוריה נבעה מהפער התהומי בעמדות הצדדים. המלחמה עם סוריה הסתיימה באופן שונה מאשר המלחמה עם שאר מדינות ערב. בעוד בשאר החזיתות, צה”ל הדף את הפולש מגבולות המדינה ואף הרחיב את הגבולות, בחזית הסורית, צה”ל אמנם בלם את הפולש, אך הקרבות הסתיימו כאשר צבא סורי ניצב עדיין בתוך שטח ישראל על פי הגבול הבין-לאומי (הגבול שנקבע לאחר מלחמת העולם הראשונה), באזור משמר הירדן – המושבה שנפלה בקרב ותושביה נפלו בשבי הסורי (המושבה ישבה במקום בו יושב היום קיבוץ גדות ושמה מונצח במושב משמר הירדן), אזורים מדרום מזרח הכנרת ועוד. עמדתה של ישראל הייתה חד-משמעית ולא ניתנת לפשרה – התנאי לשביתת הנשק הוא נסיגת צבא סוריה אל הגבול הבין-לאומי. בן גוריון לא היה מוכן לוותר על דרישה זו, גם במחיר חידוש הקרבות. לעומת זאת, הדרישה הסורית הייתה נסיגה ישראלית משטחי הגליל העליון, מכל מזרח הכנרת (כך שמחצית האגם תהיה בידי סוריה) ועוד.

הסורים התקפלו במהלך המו”מ מדרישות הנסיגה והמו”מ התמקד בדרישה הישראלית לנסיגה סורית. בסופו של דבר, נתקבלה פשרה – סוריה תיסוג לגבול הבין-לאומי, אך האזורים שבהם ישב צבאה ועוד מספר אזורים הוגדרו “שטחים מפורזים”. בהשוואה לעמדות הפתיחה, אין ספק שההישג הישראלי במו”מ היה גדול. נסיגת צבא סוריה הייתה הישג משמעותי לישראל. אך גם הוויתור הישראלי; ההסכמה לפירוז אותם שטחים הייתה ויתור קשה, כרסום בריבונותה של ישראל ומקור להמשך הסכסוך בשנים שלאחר המלחמה.

 החיים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היו סיוט. התוקפנות הסורית הייתה יום-יומית. לא חלף כמעט יום שלא היה בו אירוע – טרור הצתות, חדירת מרעה, או חקלאים, לשטחים ישראליים, ירי צלפים, מיקוש, הפגזות יישובים וכן הלאה

שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבא, או שיש הגבלה על כמות הכוחות שניתן להכניס אליו. הסורים המציאו פרשנות מקורית, יצירתית – לכאורה, השטחים המפורזים הם מעין שטח הפקר, אינם שייכים לאף צד ולכן אסורה בהם כל פעילות ישראלית, לא רק צבאית, כי אם גם אזרחית. ישראל, כמובן, דחתה את הפרשנות הזאת ומימשה את ריבונותה בהקמת יישובים בשטחים המפורזים – גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור. כן עובדו שטחים חקלאיים של עין גב, דן, דפנה, שאר יישוב, שמיר, כפר סאלד ואחרים. הסורים הציגו את הפעילות האזרחית הזאת כהפרת ההסכם וכעילה לתוקפנות נגד ישראל, יישוביה ותושביה.

תוקפנות יום-יומית

עילות נוספות לתוקפנות הסורית היו פעולות שישראל ביצעה בתחום המים, כמו ייבוש אגם החולה והקמת המוביל הארצי. כל פעולה כזאת הוגדרה בפיהם כשינוי הסטטוס קוו והם הגיבו עליה בתוקפנות. הם אף הצליחו לסכל את הקמת המוביל הארצי בתוואי המקורי שלו, ההגיוני יותר – תפיסת המים בירדן ההררי, במקום שאיבתם מן הכנרת. הם ניסו לסכל גם את התוואי החלופי. הסיבה האמתית לניסיון לסכל את הקמת המוביל, פעולה עליה החליטה הליגה הערבית, הייתה ניסיון למנוע את הזרמת המים לנגב, כדי לסכל את יישוב הנגב.

בשנות השישים, ניסו הסורים להטות את מי הירדן ולהזרימם לנהר הירמוך, כדי לייבש את ישראל, פעולה שישראל סיכלה בפעולות צה”ל.

סוריה אף השתלטה לאורך השנים על שטחים ריבוניים ישראליים כמו חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכנרת.

לאורך כל השנים, שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, החיים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היו סיוט. ניתן להשוות אותם לחיים באזור עוטף עזה בימינו. לפני שנים אחדות, התחלתי לחקור את הסכסוך הישראלי-סורי בעשור שקדם למלחמת ששת הימים. הפסקתי את המחקר הזה לטובת מחקר אחר, אולם ייתכן שעוד אחזור אליו. הופתעתי לגלות עד כמה התוקפנות הסורית הייתה יום-יומית. לא חלף כמעט יום שלא היה בו אירוע – טרור הצתות, חדירת מרעה, או חקלאים, לשטחים ישראליים, ירי צלפים, מיקוש, הפגזות יישובים וכן הלאה. ברוח הביטוי עוטף-עזה, ניתן לכנות אותם יישובים כעוטף-גולן, או בשם המאיים שהיה נהוג אז – עוטף-הרמה הסורית. אולי נכון, ברוח הביטוי הקולע, המטיב לתאר את הגולן באותה תקופה, “ההר שהיה כמפלצת” (מתוך השיר “בתי את בוכה או צוחקת”), לכנות את האזורים הללו – עוטף המפלצת.

שבוע לדוגמה

ניקח לדוגמה את אירועי השבוע, לפני 62 שנה.

9.7 – יום קרב בן עשר שעות, באזור גונן. החל בהתקפה סורית על סיור של מג”ב באזור דרבשיה, ממזרח לחולה. היו פצועים בכוח. צה”ל הגיב באש. במשך שעות, הופגז קיבוץ גונן והופגזו עמדות באזור. צה”ל הפגיז את מוצבי הצבא הסורי באזור. ביום הקרב, נהרג פועל מקריית שמונה, תמוז עטיה, שעבד בעבודות הכשרה של קק”ל ונפצעו שבעה שוטרי מג”ב, מתוכם שניים קשה. במהלך יום הקרב, הוכרזו חמש הפסקות אש, בחסות משקיפי האו”ם, אך הסורים התעלמו מארבע הראשונות. אש נורתה על רכב של עיתונאים שיצא מקיבוץ גונן. נפילות גם בקיבוץ להבות הבשן. צה”ל הפגיז, בתגובה, את המוצבים הסורים מהם נורתה האש, המוצבים ספגו פגיעות קשות, חלקם נהרסו וחיילים סורים רבים נהרגו ונפצעו.

10.7 – לפנות בוקר, ירי לעבר להבות הבשן. אין נפגעים ולא הושבה אש. בבוקר, חבר קיבוץ דן, משה כהן, נפצע מיריות צלף סורי, בעת עבודתו על קומביין בשדות הקיבוץ. בשעות הבוקר, היו עוד אירועי ירי על עובדים בשדות בעמק החולה.

11.7 – הסורים חידשו את האש על קיבוץ גונן. אחרי חצות, ירו על הקיבוץ במשך רבע שעה. בבוקר, התחדשה האש.

12.7 – הסורים ירו לעבר טרקטוריסט שעבד בחפירת תעלת ניקוז, מדרום לקיבוץ גונן. הטרקטוריסט לא נפגע. לא הושבה אש.

20.7 – קבוצות פלחים סוריים חדרו לשטחים ישראליים באזור אל חנזיר, 400 מ’ מהגבול ועיבדו אותם.

 שיר הרס

השבוע לפני 60 שנה.

10.7 – הסורים אינם מאפשרים הזרמת המים לשמיר, למעט זרם דקיק, זה היום הרביעי. אין מים לשדות ולבעלי החיים.

13.7 – טרם התחדשה אספקת המים לשמיר. הסורים טוענים שמי המעיין הידלדלו, אך ידוע שחפרו מנהרת הטיה.

22.7 – ירי ממוצבים סוריים לעבר מטוס ישראלי שטס בשמי ישראל. המטוס לא נפגע.

השבוע לפני 59 שנים.

11.7 – טרקטוריסט מתל קציר, יוסי קנטור, נפצע מירי סורי לעבר חקלאים שעיבדו את אדמות הקיבוץ.

18.7 – הסורים חסמו את זרימת מי מעיין הדופלה לשמיר.

22.7 – סיור סורי חדר לשטח ישראל מדרום לכפר סאלד. הוא התגלה בידי כוח צה”ל שירה עליו והרג שניים מלוחמיו. צבא סוריה הביא כוחות תגבורת ובמשך שש שעות, נערכו חילופי אש והסורים ירו גם אש מרגמות. הסורים ירו גם לתוך קיבוץ כפר סאלד.

24.7 – הסורים הציתו את שדות האון, בירי של פצצות תאורה, במשך חצי שעה.

כך נראו החיים בעוטף המפלצת, לאורך 19 שנים, מדי יום ביומו, שבוע בשבועו, חודש בחודשו, שנה אחר שנה. מה שיכול להמחיש את אופי החיים בעוטף המפלצת באותן השנים, הוא שיר ערש, שכתבה חברת קיבוץ שער הגולן, תרצה ברגל.

שיר ערש לילדים במקלט

נומי ילדה

נומי, נומי ילדה,

עוד הלילה נושק עפעפייך.

איך קרעו חלומך

ונשאוך עם צרורך

בוכייה למקלט – עד ייבשו

דמעותייך,

בוכייה עד ייבשו דמעותייך.

נומי ילדה,

נומי, נומי ילדה,

שאגת מטוסים לך שיר ערש,

כי נולדת בספר

מול תותח על ההר,

כי צמחת בין פרחים, בין פרחים

ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.

נומי ילדה,

נומי, נומי ילדה,

בובתך נרדמה כבר מזמן.

תערב לך שנתך,

המקלט – הוא ביתך,

המקלט – הוא ביתך

כאן אל מול הגולן –

עוד שנתך תערב

בחדרך מול כוכב

המחייך על הרי הגולן.

שיר ערש. “המקלט הוא ביתך”. “צמחת בין פרחים ובין הרס”.  איזו גבורה גילו אותן אימהות, שגידלו את ילדיהן באימה הזאת.

פרובוקציה?

בשנים האחרונות, מדי פעם, קופץ חכם תורן עם הנראטיב על פיו חלק ניכר מן התקריות היו פרובוקציות ישראליות. ישראל שלחה בכוונה טרקטוריסטים לחריש, מתוך ידיעה שהסורים יפתחו באש ואז ישראל תגיב במתקפה חזקה יותר ותחמם את הגזרה. האמת היא שישראל מעולם לא הכחישה את העובדות הקטנות, אלא שהתמונה הגדולה שונה לגמרי.

למה הדבר דומה? חמאס יקפיד לירות על שדות נתיב העשרה וכרם שלום וייצור מצב שאין אפשרות לחקלאים לעבד את שדותיהם. ישראל תעמוד על ריבונותה, ובאבטחת חיילי צה”ל, ייצא טרקטור לחרוש את השדה. המחבלים יירו לעבר הטרקטור ובתגובה, צה”ל יפציץ בסיסי חמאס. זאת פרובוקציה? הטענה הזו היא קשקוש. מדובר בפעילות שנועדה לממש את ריבונות ישראל על שטחיה. אלמלא ירו הסורים על הטרקטור, לא הייתה מתפתחת תקרית. כשהם ירו, ישראל ניצלה את התקרית שהתפתחה, כדי לתקוף את פעולות הטיית הירדן.

כתב לי יורם מאירי, מראש פנה: “משנת 1957 ועד 1966, הייתי מעורה ומודע לנעשה בעיבוד החלקות באזורים המפורזים. בתחילה, ממזרח לקיבוץ דן, כחבר הקיבוץ ורכז הפלחה ומשנת 1962, כמנהל אזור במפעל תחנות הטרקטורים של הסוכנות היהודית. בין שאר העבודות החקלאיות, שביצענו במושבים ובקיבוצים, ביצענו גם עיבודים חקלאיים בשטחים המפורזים, בחלקות שהיה סיכון בעיבודן. הייתי עד וגם שותף פעיל במספר תקריות, בחלקן היו נפגעים, בביצוע העבודות החקלאיות. בכל המקומות, הייתה הקפדה שלא לחרוג מהשטח שבבעלות ישראלית. הקפדנו שלא לעלות על שטח שלא בבעלות ישראלית. כדי להגיע לחלקותינו, היה עלינו לעקוף את החלקות שלא בבעלותנו. הקפדנו שלא לעבור דרכן ולא לדרוך עליהן, גם אם לא היו מעובדות ובוודאי שלא לחרוש ולעבד אותן. על פי רוב, עיבוד חלקות אלה היה כרוך בתקריות של ירי על העובדים, או הטמנת מוקשים בשטח החקלאי ובדרכי הגישה. בתקריות אלה, היו מספר נפגעים”.

הנשק לא שבת

האם צדק בן גוריון כאשר הסכים לפשרת השטחים המפורזים? ניתן להבין אותו. ישראל הייתה אז בתום מלחמה קשה, שבה איבדה 6,000 נפש, כאחוז מאוכלוסייתה. באופן יחסי, בהשוואה לגודלה של ישראל היום, מדובר ב-90,000 איש! אלפים נפצעו. המצב הכלכלי היה קשה מנשוא. כל מעייניו של בן גוריון היו נתונים למשימה הגדולה של הדור – העלייה הגדולה מארצות ערב וממחנות העקורים באירופה ויישובם ברחבי הנגב והגליל. בעמידה עיקשת ואיתנה, הוא השיג את המטרה העיקרית – נסיגת הפולש הסורי אל מעבר לגבול הבין-לאומי. בן גוריון סבר שהוויתור בפשרת הפירוז הוא סביר ולא כדאי לסכן את הסיכוי לשביתת הנשק ואולי אף להביא להתחדשות הקרבות.

מצד שני, השטחים המפורזים הפכו לעילה לתוקפנות. הסכם שביתת הנשק נחתם, אך הנשק לא שבת, כלל וכלל.

בימים אלה, לפני 61 שנה, במלאת 9 שנים להסכם, פרסם עזריה אלון, בעיתון “למרחב”, סדרה של שלושה מאמרים, שכותרתם “מכת האזורים המפורזים”. כך הוא כתב לסיכום: “כך, אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים, כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. ייתכן שיוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו, העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום”.

אין תִּמה שמי שלחצו על הממשלה להחליט על שחרור הגולן במלחמת ששת הימים היו יישובי העמקים הצפוניים. שחרור הגולן שחרר אותם מן הסיוט של החיים תחת לועי התותחים הסוריים. לא בכדי, היוזמה ליישב את הגולן, מיד לאחר שוך הקרבות, יצאה אף היא מיישובים אלה.

רק הפסקת חשמל

לאחר מלחמת השחרור, הוציאה קבוצת כנרת את הספר “כנרת בימי מבחן”, המתאר את הקרבות על הגנת הקבוצה בתש”ח. לאחר הקמת המכון לחקר הגולן, (היום “מכון שמיר למחקר”) נשלח למכון, מהשכנים בכנרת, עותק של הספר. זיוה ליש כתבה הקדשה בנוסח זה: “תמיד היה הגולן עבורנו ‘ההר שמנגד’. משם, פתחה הרעה בימי ראשית המדינה, היינו קו החזית ויכולנו להם. היום, אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד”.

אסיים בסיפור שסיפר מוקי צור, חבר עין גב, מתחילת כהונתו כמזכיר התק”ם, בשנת 1989. הסיפור מופיע בספרו האוטוביוגרפי “חצי חליל”: “באחד השבועות הראשונים לכניסתי לתפקיד, ניגש אליי זוג ותיק, מחברי עין גב, ואמר בחשש עמוק: ‘זהו? אתה מתחיל לחסל את הקיבוצים?’ שאלתי: ‘ממה אתם מסיקים זאת?’ וכך הסבירו: ‘מעלינו יושב קיבוץ כפר חרוב. פעם הייתה זו עמדה סורית. מדי לילה, בחצות, היו החיילים הסורים מכבים את האורות. והנה, במקום זה קם קיבוץ כפר חרוב. מאז שהקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע, לא מכבים בו בחצות את האורות. כל לילה בחצות, אנחנו יוצאים מביתנו לראות האם האורות בכפר חרוב עדיין דולקים ודבר זה נותן לנו תחושת ביטחון. אבל בלילות האחרונים, אין אורות בכפר חרוב. אז תגיד את האמת, חיסלת את הקיבוץ?’

התברר כי בכפר חרוב הייתה הפסקת חשמל. שלחתי מברק. ביקשתי מאנשי כפר חרוב שיתקנו את החשמל, כדי שחבריי הוותיקים יוכלו לישון בשקט. יחד עם זאת, חשתי היטב עד כמה עמוקה החרדה ורב החשש”.