ד”ר מקס נורדאו, ממנהיגי הציונות, היה מתבולל גמור, ראה עמו כגרמני, התחתן עם נוצרייה והתנכר ליהדותו. חרף כל זה, גם הוא ידע שהמהפכה הציונית חייבת להסתמך על המורשת היהודית
ד”ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה ושותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את “יהדות השרירים” – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של “יהדות השרירים”, הוא ייסד את תנועת הנוער “המכבי הצעיר”.
המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו, נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצרייה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.
תעצומות הנפש, שבלעדיהן לא תיתכן המהפכה, נובעות מן המעיין המפכה של התרבות היהודית, של המורשת, של התנ”ך, של המשנה, של התלמוד, של הרמב”ם ושל רש”י, של דורות של פרשנים, של הספרות הקבלית והחסידית, של הספרות ההלכתית
דווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחייה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: “וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם”.
מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים האלה: “כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם”.
“אגדת רחל”
מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?
על כך סיפר נורדאו עצמו: “את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8, או 10, שנים.
“ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אליי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן 8, או 10, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב’חדר’. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: ‘כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?’ והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.
“ואני בזעם שואל את הילד: ‘ב’חדר’ הזה, מה למדת?’ ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.
‘יעקב’, הוא אומר, ‘כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו – אל נא תקברני במצרים. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם’.
“‘וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם’.
“מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?
“אומר רש”י, וזה הכול הילד הזה מדבר, בן 8, או בן 10, ומביא דברי חז”ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.
“אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: ‘מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'”.
הוסיף ד”ר נורדאו וסיפר: “אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פניי אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.
“בעתון של אותו סוף שבוע, ראיתי מודעה: ‘מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד”ר תאודור הרצל’. מיד נעניתי.
“כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: ‘וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!'”.
המורשת
מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון “יהדות השרירים”, אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת “המכבי הצעיר”, לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.
אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו וגואל את עצמו במו ידיו.
אולם תעצומות הנפש, שבלעדיהן לא תיתכן המהפכה הזאת, נובעות מן המעיין המפכה של התרבות היהודית, של המורשת היהודית, של התנ”ך, של המשנה, של התלמוד, של הרמב”ם ושל רש”י, של דורות של פרשנים, של הספרות הקבלית והחסידית, של הספרות ההלכתית. בלי התשתית הזאת, לא הייתה יכולה המהפכה הציונית להתרחש, כיוון שלא היה קיים עם יהודי, לא הייתה זיקה לארץ ישראל, לא הייתה השפה העברית. כל התרבות העברית המתחדשת – הספרות, השירה והאמנויות, שהן הישג תרבותי אדיר, שספק אם יש לו אח ורע בתרבויות העולם – לא הייתה מתרחשת. ולכן, המהפכה הציונית לא שפכה את התינוק עם המים, אלא הבחינה בין הדרוש תיקון ושינוי, לבין הדרוש שימור.
הניסיון של ממציאי דחליל ה”הדתה” למחוק כל זיקה ליהדות, חותר תחת מהות הציונות ומהותה של מדינת ישראל. כמו נורדאו, שומה על כולנו להבין, שללא “אגדת רחל” שאותה סיפר הילד החולני, לא הייתה תל אביב, לא היו קיבוצים ולא מושבים, לא היו ערי פיתוח, לא הייתה מדינת ישראל ואל לנו להתנכר לאותה אגדה, לאותה מורשת.
אותה “אגדת רחל” היא פירושו הקסום של רש”י, לפסוק “וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן” וגו’. פסוק זה מופיע בפרשת השבוע, פרשת “ויחי”.
