שיחה ברכבת עם עורכת דין לחוצה החזירה אותי למחשבה שנשים, כשהן פועלות יחד, הן כוח משמעותי ומועצם, שיכול לנהל את העולם וגם: עיד אלבנאת
השבוע, בנסיעה ברכבת מכרמיאל לתל אביב, התיישבתי ליד אישה מטופחת ומרשימה. היא דיברה בטלפון ולא יכולתי שלא להקשיב קצת. הבנתי שהיא עורכת דין. כשסיימה לדבר, שאלה אם אוכל לשמור לה לרגע על המקום ועל התיק וכשחזרה, כנראה מהנוחיות, הודתה לי וסיפרה שהיא בדרך לפגישה חשובה והיא כל כך לחוצה. מדובר בדיון שכל הנוכחים בו יהיו גברים ובכלל, ברוב הדיונים שהיא משתתפת בהם יש מעט מאוד נשים וזה תמיד מלחיץ אותה.
“כי עם הגברים, אני תמיד מרגישה שאני צריכה להוכיח להם שאני טובה וחריפה לא פחות מהם… הלוואי שהיו לי יותר קולגות נשים ופחות גברים“, היא שיתפה אותי.
“אבל עם נשים, יותר קשה“, אמרתי לה, “הן פחות מפרגנות, מקנאות…”.
“מה פתאום“, היא אמרה לי בהחלטיות, “נשים זה כוח. אנחנו פי אלף יותר שוות. אם רק היינו יותר מאמינות בזה ועובדות יחד“.
“את בטח לא נראית מישהי שלא בטוחה ומאמינה בעצמה“, אמרתי לה… כי ככה זה הרגיש לי.
“אני לא פראיירית“, היא אמרה, “ויודעת את היכולות שלי, אבל עדיין הייתי מעדיפה להיות במקומות שיש בהם יותר נשים, שמבינות שיחד הן כוח“.
היא צודקת חשבתי לעצמי. תוך כדי שהטלפון שלה צלצל שוב, חשבתי על עצמי. היו תקופות בחיי שלא האמנתי בכוחן של נשים יחד. איכשהו, היו כנראה אירועים ומקרים שגרמו לי להרגיש שנשים, ואפילו חברות, לא מפרגנות לי. לא פעם, שמעתי שאני מצטיירת בעיניהן כסנובית ומתנשאת… אני מתנשאת? בכל אופן, כך הרגשתי וכך כנראה חשבו עליי. למדתי שעם תחושות לא מתווכחים.
התחברתי לכל מיני קבוצות נשים, בלימודים ובסדנאות ושניתי את דעתי ואת התפיסה שלי לגבי נשים. גיליתי שהרבה יותר נוח ונעים לי בחברת נשים, גם כאלה שהן לא חברות שלי. באמצעותן, נחשפתי לכוחן של נשים שיודעות לפרגן, לעזור, לחבק, לאהוב
אבל הזמנים השתנו והתבגרתי וכנראה גם ניסיון החיים והחוזק והאמונה העצמית ואז התחברתי לכל מיני קבוצות נשים, בלימודים ובסדנאות ובכל מיני פלטפורמות, ושניתי את דעתי ואת התפיסה שלי לגבי נשים. גיליתי פתאום שהרבה יותר נוח לי ונעים לי בחברת קבוצות של נשים, גם כאלה שהן לא חברות שלי. באמצעותן, נחשפתי לכוחן של נשים שיודעות לפרגן, לעזור, לחבק, לאהוב. גיליתי באמת שלנשים יחד יש הרבה כוח ובכלל, אנחנו אמורות לנהל את העולם.
עיד אל בנאת
עדיין, מתפלק לי לפעמים להגיד אמירות מחלישות על נשים. כנראה שיש בתוכי עוד חלק שצריך לעבוד עליו ולכן חשוב לי לספר על חג הבנות, שמזכיר לנו את כוחנו ועוצמתנו. השבוע, בנר שביעי של חנוכה, ראש חודש טבת, נוהגים לחגוג את ראש חודש לבנאת – עיד אל בנאת. זה חג שקיים למעלה מאלפיים שנה. הוא נשתמר במהלך הדורות בעיקר בקרב יהדות תוניסיה, טריפולי, ג‘רבה, אלג‘יריה וסלוניקי. בחג הבנות, נשות הקהילה היו מתכנסות, מעניקות מתנות, מספרות את סיפורי גבורת הנשים לאורך הדורות, סולחות זו לזו, מברכות זו את זו – חוגגות את עצמן בלימוד, שירה וריקוד.
מקור החג בספר עזרא – היום בו שבו לשאת נשים מבנות ישראל ובמגילת אסתר – היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. ביום זה, מציינים את גבורתן וחוכמתן של גיבורות נוספות. חג הבנות, שנשתמר מדור לדור, הולך ותופס את מקומו מחדש כמנהג של כלל ישראל. על סיפורן של אסתר, יהודית וחנה, נוספים סיפורים של נשים חכמות, אמיצות ומלאות תושייה, שהביאו גאולה ומזור לעם כולו.
יהודי לוב ותוניס מזכירים שלוש נשים קדושות, שכל אחת מהן הקימה בית כנסת, שהפך מוקד עלייה לרגל: בושייף, אל–גריה, ואום שוויכה; במרוקו נזכרת ללה סוליקה, סול חגואל, נערה בת 17, שסירבה להתאסלם ומסרה את נפשה על קידוש ה‘. שמה נישא בעצב כחנה ושבעת בניה. כך, בכל קהילה וקהילה, סיפור גבורתן ותושייתן של נשים עובר מדור לדור. גם בימינו, יש לא מעט נשים חזקות מרשימות ובעלות עוצמה וגבורה, מנהלות עסקים ומשפחות ואת הבית ועוד. שלא ייעלבו הגברים והבעלים, גם הם סבבה, אבל נשים הן כוח רב–עוצמה ומגיע לנו לחגוג את כוחנו, נשיותינו ואת אחדותנו. בואו נצא במחולות, כי מי יכול עלינו, כשאנחנו יחד.
עיד אלבנאת שמח!
