האם האומה מהללת רק את גיבוריה הצברים, החסונים והשזופים? או שמא היא מעלה על נס את יופיים והקרבתם של כל בניה החללים – צברים וגלותיים, בני הארץ ועולי המזרח?

במשך שנים רבות, נאלץ חיים גורי להתמודד עם אשמה שהוטחה בו, על שבשירו “הרעות”, שהוא בעל מעמד המנוני כמעט, הוא התייחס רק לצברים החסונים והשזופים והתעלם מן העולים החדשים מאירופה, מן המזרחיים ומן הדתיים. עובדה… הוא כתב על “יפי הבלורית והתואר”.

מי שטוען את הטענה הזאת – במומו פוסל. הרי הוא מעיד על עצמו, כמי שרואה רק באותם צברים את “יפי הבלורית והתואר”.

גורי נפגע מן ההאשמה וכעס עליה. “מה, כולם היו יפי בלורית ותואר”? סנטו בו והוא השיב, שהם מתו צעירים באביב חייהם וככאלה, הם היו בעיניו יפי בלורית ותואר והשיר נכתב על נופלי תש”ח, ותיקים ועולים מכל העדות.

 “אנחנו מגש הכסף…”

ברוח זו ניתן לשאול, מי הם הנערה והנער, שעליהם כתב מורו ורבו של גורי, נתן אלתרמן, בשירו “מגש הכסף”?

ב-19 בדצמבר 1947, פרסם אלתרמן, במדורו “הטור השביעי”, בעיתון “דבר”, את השיר “מגש הכסף”. המוטו לשיר הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ”ט בנובמבר. ויצמן אמר בו אמר כי “אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף”. כלומר, העובדה שעצרת האו”ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה. בשירו “מגש הכסף”, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: “אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינה היהודים”.

“והארץ תשקוט, עין שמים אודמת

תעמעם לאטה על גבולות עשנים,

ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס

האחד, אין שני…

 

היא לטקס תיכון, היא תקום למול סער

ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.

אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

 

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים

בנתיב יעברו הם

הלוך והחרש

לא החליפו בגדים, לא מחו עוד במים

את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

 

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע

ונוטפים טללי נעורים עבריים…

דום השניים ייגשו ועמדו עד בלי נוע

ואין אות אם חיים הם או ירויים.

 

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם

ואמרה: “מי אתם?”, והשניים שוקטים

יענו לה: “אנחנו מגש הכסף,

שעליו לך ניתנה מדינת היהודים”.

 

כך אמרו ונפלו לרגליה עוטפי צל

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

 

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. בטקס הזה, מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה והלוחמים על הקמת המדינה, הנערה והנער.

מיהם אותם נערה ונער?

ארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר, שבוע לפני קום המדינה, במלאת שבע שנים לפלמ”ח, כאשר הפלמ”ח היה בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור וכבר שילם מחיר דמים כבד, פרסם אלתרמן את שירו “מסביב למדורה”. בשיר זה, העלה אלתרמן על נס את לוחמי הפלמ”ח, על אורח חייהם הצנוע והפשוט ועל נשיאתם בעול המלחמה. השיר הזה מתכתב עם “מגש הכסף”. גם בו מתנהל שיח בין הלוחמים והאומה. גם כאן הדיאלוג מתנהל במעין טקס, ובו האומה משתחווה ללוחמים ובוכה, על סִפּוֹ של הדרור.

בין חגיו הגדולים של הדור

אין יפה מחגכם הצנוע

למולכם האומה על ספו של הדרור

משתחווה ובוכה, הבינוה.

אולם כאשר אלתרמן כתב על מגש הכסף, הנערה והנער לא היו רק אותה “עדת נערים בני בלי שם”, הפלמ”חניקים מ”מסביב למדורה”, אלא הלוחמים כולם. בשירים נוספים, הוא מעלה את גבורתם של לוחמים, שאינם דווקא ממודל הצבר המיתולוגי.

כך, למשל, בשיר “אחד מן הגח”ל”. הגח”ל הוא “גיוס חוץ לארץ” – החיילים שעלו במהלך המלחמה מן הגולה; שורדי השואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. 20 אלף מלוחמי תש”ח הם בני הגח”ל, כרבע מכוחו הלוחם של צה”ל ורבים רבים מהם נפלו במלחמה, בטרם הספיקו להכיר את הארץ עליה נלחמו.

כאשר אלתרמן כתב על מגש הכסף, הנערה והנער לא היו רק אותה “עדת נערים בני בלי שם”, הפלמ”חניקים מ”מסביב למדורה”, אלא הלוחמים כולם. בשירים נוספים, הוא מעלה את גבורתם של לוחמים, שאינם דווקא ממודל הצבר המיתולוגי

 אחד מן הגח”ל

ב-31 בדצמבר 1948, פרסם אלתרמן בטורו את השיר “אחד מן הגח”ל”. השיר פורסם לקראת “יום קיבוץ גלויות” – יום הוקרה ממלכתי ללוחמי גח”ל, שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח”ל, הוא החייל האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח”לניקים, או הגח”לייצים כפי שכונו בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח”ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האנייה ובערב, הוא החזיר לה אותם בחזרה.

 

מסיפון אנייה מתנודדת.

הוא ירד אל רציף הנמל.

וחיכתה ברציף לו מולדת

בדמות אוטו צבאי וסמל.

 

היא את שמו בחותמת הטביעה,

היא השליכה בגדיו אל השק.

ושבועה נוראה היא השביעה

לקולו של הגשם הדק.

 

ונראהו זוחל, או כורע,

או עומד עם צלחת בתור,

ונדע: ללא בית ורע

קר ללחום את מלחמת הדור

 

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו

לא ידיד, לא פינה למקלט,

לא שמחה מן האלף הללו,

אשר לנו היה למתת.

 

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב

הוא קיבל על החוף מידה.

אבל גם את חייו, אי בערב,

הוא השיב בנפלו בעדה.

האחד והאחת מהגח”ל, אף הם הנערה והנער, מגש הכסף שעליו ניתנה לאומה מדינת היהודים.

בדצמבר 1948, פרסם אלתרמן בטורו את השיר “אחד מן הגח”ל”. אותו אחד מן הגח”ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האנייה ובערב, הוא החזיר לה אותם בחזרה

אלבז

כך גם נתן אלבז, העולה ממרוקו, שעסק בפירוק רימון ובטעות הפעיל את מנגנון הפיצוץ. כשראה חיילים סביבו והבין שאם יזרוק את הרימון חבריו עלולים להיפגע, הוא אחז ברימון בידיו ורץ עם הרימון אל מחוץ לקהל, תוך שהוא צועק “רימון, רימון”. בתום ארבע השניות, הרימון התפוצץ. הוא נהרג ובמותו הציל את חיי חבריו. האירוע הטרגי התרחש בשנת 1954. אלתרמן כתב את השיר “על החייל אלבז”.

רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִילוּ

אֲחָזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עָז.

רָצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ

כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בָּז.

כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִילוּ

הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אַלְבָּז.

הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי חֹק,

שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.

הָהּ, דוֹהֵר לְלֹא סְיָג וּבַלָּם,

כְּאִישׁ פֶּרֶא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

 

אלתרמן משתמש ב”הפוך על הפוך”, בסטריאוטיפ על “המרוקאי”, החמום והנמהר. בזכות תכונות אלו, לא היו לו מעצורים, והוא דהר “כמו פרא”.

הָהּ, זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רָם

וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם.

 

והשיר מסתיים במילים:

כַּנִּרְאֶה לֹא הַכֹּל בַּדֶּרֶךְ

מְפֹרָשׁ, כִּי עוֹד סוֹד בָּהּ וָרָז.

שׁוּר, הַזְּמַן הַכּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ

כִּגְמוּלוֹ יְהֻלַּל גַּם יֻלְעַז,

אַךְ עֶרְכּוֹ הַנִּצְחִי הוּא עֶרֶךְ-

שְׁנִיּוֹתָיו הַחוֹלְפוֹת, אַלְבָּז.

הָהּ, נוֹפֵל עַל עָפָר כַּחֹק.

שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.

הָהּ. מֻטָּל פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם,

עֵד בֵּינֵינוּ רִבּוֹן עוֹלָם.

 

אם ב”מסביב למדורה” האומה משתחווה, כאן, הזמן בכבודו ובעצמו כורע ברך ואפילו ריבונו של עולם מוטל פעור פה ונדהם, לנוכח גבורתו של אלבז, אותו “בן מרוק”.

אלבז רץ עם הרימון אל מחוץ לקהל, תוך שהוא צועק “רימון, רימון”. בתום ארבע השניות, הרימון התפוצץ. הוא נהרג ובמותו הציל את חיי חבריו. אם ב”מסביב למדורה” האומה משתחווה, כאן, הזמן בכבודו ובעצמו כורע ברך, נוכח גבורתו אותו “בן מרוק

 אליפלט

אליפלט הוא כנראה צבר, אך לבטח לא המיתולוגי; לא החבר’המן, כפי שנהוג היה לומר אז; היום היו קוראים לזה “קוּל”, “מגניב”. לא, אליפלט לא היה קוּל. להפך –

 

כאשר עוד היה הוא רק ילד,

כבר היה הוא ביש גדא גדול.

בו שכנים ושכנות דיברו דופי

ואמרו שום דבר לא יועיל –

אליפלט הוא ילד בלי אופי,

אין לו אופי אפילו במיל.

 

אם גוזלים מידיו צעצוע,

הוא נשאר מבולבל ומחייך,

מחייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה זה ואיך.

 

וגם כאן, ברגע המבחן, דווקא הוא, ואולי דווקא בשל אותן תכונות, חירף את נפשו בגבורה עילאית.

 

בליל קרב ברעום אש מזנקת,

בין אנשי הפלוגה קול עבר:

העמדה הקדמית מנותקת,

מלאי תחמושת אזל בה מכבר.

 

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

 

ובשובו מהומם ופצוע,

התמוטט הוא, כרע וחייך.

הוא חייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה זה ואיך.

 

אז מיהם הנערה והנער, יפי הבלורית והתואר – מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים? אלה הפלמ”חניקים שמסביב למדורה והאחד מן הגח”ל, ונתן אלבז ואליפלט.

בימים אלה, שיש מי שכל כך חשוב להם להצית את האש הזרה של השנאה העדתית, כדאי שנזכור זאת.