שלושה מעגלים הם: בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. חודש אלול דופק לנו בדלת, מזכיר לנו לשחרר ולנקות את הנפש
ערב ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, אני נוסעת לקבר רבי שמעון בר יוחאי. כזאת אני, מנשקת מזוזות, משטחת על קברי צדיקים. חוץ ממני, הגיעו עוד אנשים רבים, מגוון רחב של סגנונות. אישה לידי ממררת בבכי. אני שומעת אותה ממלמלת תפילה לרפואה שלמה לאחד מקרוביה. היא נודרת נדר, שאם יבריא, תבוא לעשות סעודה אצל הצדיק, תוך כדי שהיא בוכה ומתפללת. גברת אחרת מחלקת סוכריות, מכריחה אותה לקחת סוכרייה.
“תקחי תקחי, זה סגולה לאכול מתוק“, היא משכנעת אותה. הגברת הבוכייה מקנחת את האף ולוקחת את הסוכרייה.
“תתפללו על הבן שלי“, היא מבקשת מכל מי שסביבה ואומרת לנו את שמו.
אני מסתכלת מסביב. כל אחת מהנשים באה להתפלל לבקש על משהו אחר. קשישה אוספת צדקה למשפחה מעוטת יכולת, הנשים מוציאות מטבעות ונותנות לה. מקום התפילה הופך גם להיות מקום של חסד. אחת מחלקת סוכריות להמתיק, אחת מבקשת שנתפלל בשבילה, השלישית אוספת צדקה ואני חושבת לעצמי על חודש אלול, זמן להתבוננות, לתיקון רגע לפני שתתחיל השנה החדשה.
אני מתפללת שאצליח לתקן את הדרוש תיקון. פתאום אני רואה סטיקר המצטט את רבי נחמן מברסלב: “אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן“. מאמינה מאמינה, אני אומרת לעצמי.
לא פחות חשוב לסלוח על טעויות שעשינו. כשאנחנו שלמים עם עצמנו, הרבה יותר קל להרחיב את הסליחה. היכולת לסלוח לאחרים גם היא לא תמיד פשוטה. יש אנשים שסוחבים פגיעה שנים ולא מצליחים לסלוח. מסתובבים עם הכעס והטינה – משקל כבד על הגוף והנפש
זה גם חודש של סליחות. שלושה מעגלי סליחות שצריך לעבוד עליהם. בקשת סליחה מריבון העולם, סליחה של בין אדם לחברו וגם לסלוח לעצמנו. לפעמים, זה לא פחות חשוב, לנקות את עצמנו ולסלוח על טעויות שעשינו. כשאנחנו שלמים עם עצמנו, הרבה יותר קל להרחיב את הסליחה. היכולת לסלוח לאחרים גם היא לא תמיד פשוטה. יש אנשים שסוחבים פגיעה שנים ולא מצליחים לסלוח. אדם שמסתובב עם הכעס והטינה – זה משקל כבד על הגוף והנפש. לפעמים, אנחנו צריכים תזכורת לנקות את הלב ולסלוח.
גשרים של סליחה
היה היו שני אחים, שגרו בחוות סמוכות. במשך שנים, הם חיו בשלום ובשיתוף פעולה ועזרו זה לזה ככל שיכלו. יום אחד, למרבה הצער, התעורר ביניהם ויכוח. דברים קשים הוטחו באוויר ואחריהם הגיעו חודשים רבים של שתיקה ונתק. שני האחים לא דיברו עוד זה עם זה.
בוקר אחד, דפק אדם זר על דלתו של אחד האחים. הזר אחז בידיו ארגז ובו כלי עבודה של נגר.
“אני מחפש עבודה לכמה ימים“, אמר, “אולי אתה צריך עבודות תחזוקה בחווה היפה שלך? אני עובד מהר ואעשה כל עבודת נגרות שיש לך“.
חשב האח על ההצעה והשיב: “לא במקרה הגעת אליי, יש לי עבודה גדולה בשבילך. אתה רואה את החווה הגובלת בחווה שלי? זו החווה של אח שלי. עד לא מזמן, היה בינינו שדה פתוח, אבל האח שלי חפר שם תעלה שתחצוץ בינינו, ממש כמו גבול. הוא חושב שהוא חכם גדול, אבל אני אראה לו מי קובע את הגבול כאן. אני רוצה שתבנה לי חומת עץ גבוהה–גבוהה, שלא אצטרך לראות אותו עוד לעולם!”
הנגר שתק רגע ואמר: “אני מבין. אבנה לך בדיוק את הדבר שאתה מבקש“.
הוא עבד במהירות וביעילות. היה אפשר לראות שהוא מקצוען בתחומו. כעבור שלושה ימים, סיים הנגר את עבודתו וקרא לאח שהזמין את העבודה. האח הגיע בריצה ועיניו נפערו בתדהמה: במקום החומה שביקש, עמד מעל התעלה הגדולה שחפר אחיו גשר וחיבר בין שתי החוות.
בעודו עומד שם נדהם וזועם על הנגר שלא עשה את מלאכתו, ראה את אחיו עומד בקצה הגשר ודמעות בעיניו.
“אני לא יודע מה להגיד“, אמר אחיו, “אחרי כל מה שעשיתי, המילים הקשות שאמרתי, התעלה שחפרתי בינינו, ואתה בנית את הגשר הזה…”.
שני האחים הביטו זה בזה דומעים והחלו לחצות את הגשר. אתם יכולים לדמיין את הפגישה המרגשת שהייתה שם באמצע הגשר. האחים בכו והתחבקו והתנצלו והבטיחו זה לזה שלא יניחו יותר לאי–הבנות להקים חומות ולהפריד ביניהם.
והנגר? הוא אסף את ארגז הכלים שלו והמשיך לדרכו, לבנות עוד גשרים של סליחה בין אנשים.
חודש אלול דופק לנו בדלת, מזכיר לנו לבנות את הגשר, לשחרר ולנקות את הנפש. הלוואי שנצליח לסלוח לאחרים וגם לעצמנו ושנדע לבקש סליחה ושיישמעו בקשותינו ותפילותינו.
