שלושה מנהיגים גדולים הצמיחה העלייה השנייה לתנועת העבודה. בן גוריון היה המנהיג הפוליטי והמדיני הבכיר. ברל היה המנהיג הרוחני, הרעיוני והחינוכי. טבנקין היה מנהיג החלוצים והמגשימים
השבוע, ב-6 ביולי, ימלאו חמישים שנים לפטירתו של יצחק טבנקין (1887-1971). יצחק טבנקין, חבר עין חרוד, היה המייסד של תנועת הקיבוץ המאוחד והמנהיג ההיסטורי שלה, במשך עשרות שנים.
שלושה מנהיגים גדולים הצמיחה העלייה השנייה לתנועת העבודה – דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין. בן גוריון היה המנהיג הפוליטי והמדיני הבכיר. ברל היה המנהיג הרוחני, הרעיוני והחינוכי. טבנקין היה מנהיג החלוצים והמגשימים.
מערכת היחסים בין השלושה הייתה מורכבת מאוד – שילוב של אהבה, הערכה, טינה ושנאה, מעורבבים זה בזה. טבנקין פילג את מפא“י ועל כך, נטרו לו טינה כל ימיו. אולם איש לא יכול היה לקחת ממנו העובדה שגם אם היה פוליטיקאי בינוני מינוס, הוא הצליח להניע אלפים ורבבות להגשמה חלוצית, לקום ולשנות את חייהם, לעשות מעשה, להקריב ולהשקיע את מלוא מרצם ואונם להגשמת החזון הציוני והסוציאליסטי; בעלייה ובהתיישבות.
הוא היה מנהיג שתובע תביעה מקסימליסטית מן היחיד, מן הקבוצה ומן התנועה, למתוח תדיר את כל כוחותיהם למען הגשמת האידיאה הגדולה; אידיאה אין–סופית, שתמיד תדרוש מן הפרט ומן הכלל להמשיך ולמתוח את כוחותיהם
הוא לא היה טריבון המונים שמחניף לקהלו, או מסית אותו. הוא היה מנהיג שתובע תביעה מקסימליסטית מן היחיד, מן הקבוצה ומן התנועה, למתוח תדיר את כל כוחותיהם למען הגשמת האידיאה הגדולה; אידיאה אין–סופית, שתמיד תדרוש מן הפרט ומן הכלל להמשיך ולמתוח את כוחותיהם. הוא הצליח להניע אלפים להקים קיבוצים לאורך כל גבולות המדינה ולעצב את גבולותיה. הוא הניע אלפים בגולה לצאת להכשרות של שנות עבודה קשה וגיבוש לקראת עלייה לארץ, הניע רבבות לעלות לארץ והניע המונים לקחת נשק, להגן על המולדת ולהתנדב לפלמ“ח. הוא היה מנהיג שתבע הגשמה, והצליח.
הציונות המעשית
הקיבוץ המאוחד, בהנהגתו, ראה עצמו כחלוץ ההולך לפני המחנה בהגשמת הציונות: בהתיישבות, בעלייה ובקליטתה, בביטחון ובבניין חברה ומשק סוציאליסטיים בארץ ישראל. מושג האקטיביזם, מבית מדרשו של טבנקין, היה מושג מרכזי בהוויה של התנועה. טבנקין חינך את תנועתו להשקפת עולם מקסימליסטית בציונות ובסוציאליזם ותבע מתנועתו, מכל קיבוץ בתוכה ומכל חבר בכל קיבוץ, מתיחה של היכולת במאמץ להגשים את האידאולוגיה המקסימליסטית הזו ולחנך לאורה את העם כולו. ההתיישבות הענפה של הקיבוץ המאוחד, טרם הקמת המדינה, התחושה שבמעשה ההתיישבותי הוא מרחיב את גבולות הארץ, הפלמ“ח, ההעפלה ושאר מפעליו, העצימו את אתוס ההגשמה והעוצמה בתודעה העצמית של הקיבוץ המאוחד.
בנאום שנשא טבנקין בכנס של תנועת הנוער העובד, ב-1943, הסביר טבנקין לקהלו מהי חלוציות: “החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ ישראל – אל תאמר: ‘לשנה הבאה בירושלים!’, כי אם עלה! אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות פועלים סוציאליסטיות. קודם כול, הייה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!”.
טבנקין זלזל, לא בצדק, בדיפלומטיה ובמדינאות. הוא בז, לא בצדק, לפוליטיקה ולעסקנות. הוא לא ייחס חשיבות, לא בצדק, למנגנונים של שירות המדינה. הוא היה, במידה רבה, אנרכיסט. אך הוא העלה על ראש שמחתו, בצדק רב, את ההגשמה החלוצית, הוולונטרית. הוא טעה ביחס המזלזל שלו לציונות המדינית, אך הוא צדק בכך שהציונות המעשית, החלוצית, המגשימה, היא היסוד למימוש החזון הציוני.
“למתוח את כל מה שהושג!”
טבנקין דגל בשלמות הארץ. באילו גבולות? הוא לא צייר גבולות. הוא חלם על ארץ ישראל השלמה, משתי גדות הירדן, אך מי שישרטט את גבולותיה לא יהיו מדינאים ודיפלומטים במשא ומתן, וגם לא צבא שיכול לכבוש שטח, אך לא להחזיק בו לאורך זמן, אלא ההתיישבות. על גבולות ארץ ישראל, הוא דיבר במונחים ערטילאיים, כמו “מן הים עד המדבר“. אך היא תיכון כארץ יהודית רק אם העם היהודי יעלה בהמוניו לארץ ישראל ויישב אותה. סיסמתו הייתה: “עם ישראל – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה, רובו ככולו חי בקומונות“. ביסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהתקבלו ב-1955, נאמר: “ארץ ישראל בגבולותיה הטבעיים – היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, והמרחב לעלייה, להתיישבות ולהתגשמות המפעל הציוני“.
במלחמת ששת הימים, היה טבנקין בן 80. ההנהגה של הקיבוץ המאוחד הייתה בידי ישראל גלילי ויגאל אלון. טבנקין ישב באפעל והיה מנהיג רוחני–חינוכי, שרבים עלו אליו לרגל ושתו בצמא את דבריו, אך הוא איבד בהדרגה את השפעתו. אז, הוא ניעור כלביא ויצא למאבק למען התיישבות יהודית ציונית מידית ביהודה ובשומרון, בגולן ובסיני, כדי להבטיח שיהיו בידי מדינת ישראל. הוא לא הצטרף רשמית לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, כיוון שלא רצה לעשות שקר בנפשו בחתימה על מסמך היסוד האומר שארץ ישראל כולה בידינו, כאשר הבשן והגלעד עדיין בידי זר. אולם בניו ותלמידיו המובהקים היו בין ראשי התנועה והוא תמך בה מאחור. עד יומו האחרון, הוא לחם את מלחמת ההתיישבות בארץ ישראל השלמה; עבר מקיבוץ לקיבוץ ונשא בלהט את דבריו. הוא רצה בכל מאודו להביא את הרבבות לקום ולעשות מעשה ולהגשים בהקמת קיבוצים חדשים בשטחים המשוחררים, אך הפעם לא הצליח להניע תנועת המונים.
בליל חג השבועות תשכ“ז, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הוא נשא דברים בפני חבריו לקיבוץ עין חרוד: “יום חג לנו היום – ויום של דאגה; אבל וחג משולבים יחד… עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמדתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן, שומה עלינו להיות חזקים יותר – ורבים יותר. עתה, צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ. ולכן, עלינו להיות עוד יותר נכונים להפעיל את כוחנו מול סכנות האורבות לנו. אמנם, כוחנו גדל ונתחשל והאפשרויות התרבו, עלינו למתוח את כל מה שהושג! … העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום. ככל שנקדים להכיר בכך ולפעול בכיוון זה, כן ייטב לנו ולשכנינו כאחד. בדרך זו, נביא את שכנינו ואת העולם כולו לידי הכרה שהפתרון הוא לא בכניעתנו בפני הקמים עלינו להרגנו, כי אם בקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל בגבולות המבטיחים שלום של אמת, שלום של ממש“.
רק השלמתם של הערבים עם זכותם של היהודים לחזור לארץ ישראל במולדתם ולכונן בה את מדינתם העצמאית, היא הבסיס היחיד לשלום של אמת והיא גם התנאי היחיד, שיש בכוחו להביא את הביטחון לגבולות המדינה, במסגרת הסדר מדיני
מן הקיים – למען הקיים
חצי שנה לאחר מכן, כתב טבנקין: “לא על היותנו רוב ולא על צרכי הביטחון של יהודי ארץ ישראל מושתתים כוחה וצדקתה של הגשמת הציונות. אלא, להפך, בכוח ההכרח והצדק שבתהליך הגשמת הציונות, הגענו לרוב ונמשיך להיות רוב. בכוח זה, עמדנו תמיד בפני האיומים להשמידנו. בכוח זה, הרחבנו ונמשיך להרחיב את תחומי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. זוהי האמת העולה מתוך המציאות בהתפתחותה… האמת היא – עובדת היותנו בכל תחומי ארץ ישראל שבי מולדת, נושאי שליחות תקומתו הצודקת של הנרדף בעמים… רק השלמתם של הערבים עם זכותם של היהודים לחזור לארץ ישראל במולדתם ולכונן בה את מדינתם העצמאית, היא הבסיס היחיד לשלום של אמת והיא גם התנאי היחיד, שיש בכוחו להביא את הביטחון לגבולות המדינה, במסגרת הסדר מדיני כולל של בעיות המזרח התיכון“. דברים אלה אקטואליים כל כך גם היום.
טבנקין תבע מתנועתו לשאת את המשא של יישוב ארץ ישראל. ביום האחרון של המלחמה, הוא קרא לתנועה להקים, בתוך שבוע, ארבעה קיבוצים חדשים. לאחר המלחמה, הוא הטיף להקים, בתוך שנה, מאה קיבוצים חדשים ובכל אחד מהם – מאה חברים. מיותר לציין, שעד היום, החזון הזה רחוק מאוד מהגשמה. הלהט ההתיישבותי לא מצא היענות של המוני מגשימים, לא בקיבוצים ולא מחוצה להם והפער בין הציפיות למימושן היה גדול. הפעם, טבנקין לא הצליח להניע את ההמונים למעשה. אבל תלמידיו הקימו את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן והובילו את המהלך של עיצוב גבולות המדינה.
אסיים בדברים שאמר טבנקין בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד, שהתכנסה בנובמבר 1967 בקוניטרה, הנקודה הזמנית של קיבוץ גולן, לימים מרום גולן. טבנקין ערך חשבון נפש נוקב עם התנועה, שבזבזה, לטענתו, חמישה חודשים יקרים, בכך שלא יצרה תנופת התיישבות.
קיבוץ גולן – ראשון לעוד מאה נקודות. למאה יצטרפו ויבואו ואז – להתחיל במאה השנייה, כי כאשר העין רואה, גם האוזן שומעת והלב מקשיב… יש בכוחנו להפוך מקום של מאה איש – ליישוב של אלף, ונעשה זאת אם יהיה בנו הרצון לחיות…
“חמישה חודשים מאז המלחמה, והיכן מלוא כוחו של העם הזה, היכן מלוא כוחנו? שיקום גוש עציון ו-92 החברים בקיבוץ גולן – זהו מלא כוחנו?! אני מודה על היום הזה ועל הנקודה הזאת, אם אך כולנו נזכור כי כאן נמצאים רק הראשונים, כי מנקודה אחת עלינו להגיע למאה נקודות… בא הזמן של התיישבות הרבבות, לעליית אלפי יהודים על הקרקע בשנתיים אלו. והרבבה פותחת מעשה גדול זה – מתוכנו, מתוך הקיבוצים, מתוך המושבים, הערים והמושבות, מתוך המפלגות, מתוך הפועלים, מכל היהודים. מן הקיים – למען הקיים. מעין חרוד ומגבעת ברנר ומיגור. עשרים משפחות ועוד עשרים צעירים מכל יישוב כזה. ואפילו שלושה וארבעה וחמישה, מיראון ומכל יישוב צעיר. ולא רק נוער. ולא רק מהקיבוץ. לא נקים רק יישובים קיבוציים. גם מאתיים לומדי תורה בחברון הם חלק מההתיישבות. קיבוץ גולן – ראשון לעוד מאה נקודות. למאה יצטרפו ויבואו ואז – להתחיל במאה השנייה, כי כאשר העין רואה, גם האוזן שומעת והלב מקשיב… יש בכוחנו להפוך מקום של מאה איש – ליישוב של אלף, ונעשה זאת אם יהיה בנו הרצון לחיות, כי הוא בכוח כושרנו החברתי וההתיישבותי, כי הוא בכוח קדושת החיים“.
הגשמת החזון הגדול הזה היא עדיין אתגר לימינו ולעשורים הבאים.
