מייק לבנה, איש מעיין ברוך, מאוהביו הגדולים ביותר של הגולן, היה היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא. עשור למותו
ב-1 בפברואר 1967, התפרסם בביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים, “אגרת לחברים“, מכתב למערכת של חבר קיבוץ מעיין ברוך, מייק לבנה. היה זה בעקבות עוד אחת מההפגזות על הקיבוץ מהגולן, שהיה תחת הכיבוש הסורי, תחת הכותרת “הרהורים אישיים בעקבות הפגזה“. להלן קטעים מהמאמר:
“טוב לחיות במעין ברוך.
“לא משום כך אנו חיים פה. לא בגלל זה באנו הנה. אבל כיום טוב לנו כאן.
באנו מפני שהאמנו שחשוב לחיות כאן, וידענו כי יפה וצודק לחיות כך. אנו מאמינים ביתרונו של אורח החיים שלנו. למרות שעברנו כבר את גיל הנעורים והתמימות.
טוב לנו כי בנינו, בידינו ובמאמצינו, בית כפי שרצינו.
“באחרונה, נמצא מי שדואג להזכיר לנו, כי אכן עדיין חשובה ישיבתנו כאן: צליפות, הפגזות, מיקוש, פגיעה באדם ובציוד. התלם האחרון שחורש הטרקטור שלנו הוא הגבול למעשה. דונם אחד שלא נחרוש – הוא דונם אחד פחות למדינת ישראל.
איננו עושים זאת למען הכבוד הגדול שבתפקיד שאנו ממלאים. גם לא למען הערכה. גם לא למען תשלום.
אבל אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד! ונעים יהיה לנו להרגיש שמעריכים את פועלנו! והיינו רוצים לקבל תשלום הוגן על עבודתנו ומאמצינו! ומאמינים אנו כי מגיע לנו לקבל תנאים, בהם יוכל עמל כפינו לפרנס אותנו בכבוד.
“שהרי יש לנו גם קשיים חומריים:
במשך 8 החודשים האחרונים, הושמדו 3 טרקטורים שלנו וציוד רב על ידי הסורים. אמנם יש פיצוי על כך, אך הפיצוי אינו מלא (מדוע?). כן נגרם נזק עקיף רב שאין למדדו, ולכן אין גם אפשרות לתבוע פיצוי עבורו. למשל, אם בעיצומה של התקפת מזיקים קשה יש לדחות את הריסוס מסיבות ביטחוניות לארבעה ימים; או אם נדחית הזריעה; או אם הקטיף מופסק לכמה ימים. … במשך 18 השנים האחרונות, אנו מקדישים אחוז ניכר מכוח העבודה המצומצם שלנו לשמירה ולצרכי ביטחון. והפיצוי הוא חלקי בלבד.
מתוך המכתב: … נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם ‘מישהו‘ מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא ‘על תנאי‘. ובכל זאת, כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים
“מיקומה של מעין ברוך נקבע מתוך שיקולים ביטחוניים. בתכנון החקלאי של מעין ברוך נעשו על ידי המוסדות המיישבים משגים, שהיום הכול מכירים בהם…
“… נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם ‘מישהו‘ מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא ‘על תנאי‘. ובכל זאת, כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים“.
מה שמייחד את המכתב הוא השילוב של ביקורת ותביעות צודקות, עם אמונה יוקדת וחד–משמעית בצדקת הדרך ומתוכו השורה התחתונה – איננו חיים כאן על תנאי.
ארבעה חודשים ותשעה ימים לאחר פרסום המאמר, שוחרר הגולן והוסר הסיוט מעל מעיין ברוך ושאר יישובי עמק החולה ועמק הירדן. מרגע שחרור הגולן, היה מייק לבנה מהבולטים שבאוהבי הגולן. הוא עסק בחקר הגולן – חקר רב–תחומי, הן חקר הטבע והן חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה בגולן, הוא כתב ספרים על הגולן, הוא הדריך אין–ספור טיולים ברחבי הגולן והוא היה ידיד אוהב של יישובי הגולן ושותף לכל המאבקים על הגולן. ב-25 באפריל 2011, שביעי של פסח תשע“א, הלך מייק לעולמו.
אנציקלופדיה מהלכת
מיכה לבנה, שהכול הכירו אותו בכינויו מייק, נולד ב-1932, בגרמניה. הוא היה חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה “טבע וארץ“, כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ.
שנה לפני מותו, הוענק למייק עיטור “יקיר הגליל“. לכבוד האירוע, פרסמתי מאמרים לכבודו ב“שישי בגולן” וב“על הצפון” – “יקיר הגולן והגליל” ו“בא מאהבת ארץ ישראל” (בהתאמה).
להלן קטעים מתוך אותם מאמרים:
“… באחת הקדנציות שלי, כמרכז התרבות של אורטל, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.
“היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההפך הוא הנכון. מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.
“מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.
“והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב–תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום, מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד וכמובן, רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.
“מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספציפי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בארץ ישראל עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לאץ ישראל, מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב–תחומית.
“אני חש אי נוחות מסוימת, בהצגה הכמו–אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת ‘הכישרון לארץ ישראל‘. מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ“.
בא מאהבת א“י
“מייק בא מאהבה – מאהבת ארץ ישראל. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו, בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת ארץ ישראל ואהבת ארץ ישראל עם האהבת ארץ ישראל – הוא מאהיב את ארץ ישראל על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.
“… הגולן הנו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק, בהדרכה ובמחקר. ב-1987, פרסם מייק את ספרו ‘הגולן – 20 שנה ועוד 2000′. כדרכו, ספרו הוא רב–תחומי; מחקר על אודות תא שטח מסוים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב על אודות הנוף והטבע, הצמחייה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן, מן התקופה הפרה–היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב, לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.
מתוך ההקדמה לספרו: מזה 20 שנה, יושבים אנו שוב בגולן. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו, שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה
“לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: ‘מזה 20 שנה, יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו, שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד, ב-20 השנים האלה. בכל תולדותיו, לא הייתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב–צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית, בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית, הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים… הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה, דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה, מימי הביניים אל העת החדשה. … בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה‘.
החרמון
“גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בריאיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: ‘החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות, יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו, כי הפסיקו לכרות אותם. לפני 35 שנים, התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים, ביצעתי מדידה נוספת ומאז, אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה, חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון, העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא אפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה‘.
ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת: …אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי‘
“ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר ‘האומרים בשבחו‘, שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון. … ‘אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו: בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן –/ ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי‘”.
“מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?”
בימים אלה, אנו מציינים עשור למותו של מייק.
יהי זכרו ברוך!
