לימדו אותנו שרגשות "שליליים" הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו, אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו, ביקשו שנחייך. כשכעסנו, דרשו שנהיה "ילדים טובים"
לפני מספר ימים, ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. "הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו", אמרה האם בקול חנוק. "שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?". מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.
הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס, או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעתים, רגעי איבה. במקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.
כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב ולעתים, סוער. לימדו אותנו שרגשות "שליליים" הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו, אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו, ביקשו שנחייך. כשכעסנו, דרשו שנהיה "ילדים טובים". למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. כשאנחנו לא נותנים לרגש מקום, הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.
לתת לרגש מקום
גם בבית שלי, היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס: "לכי מפה", כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. לאחר מכן, היא חיבקה ואמרה: "אני הכי אוהבת אותך בעולם".
שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.
כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות, או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה "אין סיבה לכעוס", או "תפסיקי עם הדרמה", הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת, או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר "אני מתוסכלת", או "אני מפחדת לא להבין", כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות, אבל נתנו לרגש מקום קיום.
חינוך רגשי אמתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.
הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה, או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. בתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.
