הלך לעולמו המשורר הדגול חיים גורי, איש הפלמ”ח, חתן פרס ישראל לשירה, איש הגות ומעשה, ציוני ברור ורהוט, שגם תמך בשביתת הרעב שלנו בגמלא
בט”ו בשבט, הלך לעולמו, שבע ימים ומעשים, חתן פרס ישראל לשירה, חיים גורי, גדול משוררי ישראל, בדור שלאחר אלתרמן. בן 94 היה במותו. יהי זכרו ברוך!
קול ציוני צלול
בהיותו בן 76, הוציא גורי את כל שיריו בשני כרכים, מעין סיכום מפעל חייו הספרותי. אולם דווקא 18 השנים שחלפו מאז, בעשור התשיעי והעשירי לחייו, היו פוריות במיוחד. הוא הוציא בהן שלושה ספרי שירה חדשים – “מאוחרים”, “עיבל”, ו”אף שרציתי עוד קצת עוד”, את הכרך השלישי של כל שיריו ואת קובץ הפרוזה שלו “בשורות ארוכות”.
לטעמי, ספרו “עיבל” הוא פסגת שירתו ואחת מפסגות השירה העברית לדורותיה. בכרך השלישי של כל שיריו, הוא פרסם גם את פזמוניו, שעד אז סרב לפרסמם בספרי השירה שלו, כיוון שאין הוא רואה בהם שירה של ממש, אף שמדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; שירים כמו “באב אל-ואד”, “הרעות” ו”פנס בודד”. וטוב שכך. אני סבור שפזמוניו אינם נופלים משירתו; חשיבותם, השפעתם ותרומתם לעיצוב התרבות הישראלית, גדולים אף יותר מן השירה הצרופה שלו.
חיים גורי זכה בכל פרס אפשרי ובכל עיטור כבוד אפשרי והוא זוכה להערכה רבה מצד אוהבי השירה העברית. לצד שירתו, הוא יצר גם פרוזה, הגות ועיתונות. פסגת יצירתו העיתונאית הייתה סיקור משפט אייכמן ברשימות אותן קיבץ בספר “אל מול תא הזכוכית”. בקולנוע, יצר את הטרילוגיה “המכה ה-81”, “הים האחרון” ו”פני המרד”. לצד יצירתו, כל חייו פעל למען הקמת המדינה וקיומה – כלוחם, מפקד וקצין בפלמ”ח ובצה”ל, כשליח ההעפלה וחינוך עברי, במחנות העקורים באירופה, לאחר השואה. לאורך כל השנים, הוא היה מעורה, מעורב ופעיל בחיים הציבוריים בישראל ועד יומו האחרון, הוא ביטא קול צלול, המשלב אמונה יוקדת בצדקת הציונות, לצד הומניזם ויציאה חוצץ נגד מעשים בלתי הומניים, הנעשים בשם הביטחון.
הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר, עם ראש הממשלה, יצחק רבין. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, הייתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו ובעבורנו – זריקת עידוד
משלחת עידוד לגמלא
עם מותו של חיים גורי, אציג ברשימה זו פרשה בחייו הציבוריים של גורי, הקשורה אלינו, למאבק על הגולן בשנות התשעים.
בסתיו 1994, השתתפתי, יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עמנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו, מדי יום ביומו וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו, אם לצורך הבעת תמיכה, או לצורך דיאלוג של מחלוקת.
מבין ביקורי ההזדהות, אחד מהם היה מרגש ומשמעותי, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור “הפלמ”חניקים”, או “הזקנים”, או “כנופיית הארבעה”; קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ”ח, שחודשים אחדים קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.
הארבעה היו האלוף (מיל’) יצחק “חקה” חופי, לשעבר אלוף פיקוד הצפון, שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ”ל, מ”מ מקום הרמטכ”ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה; האלוף (מיל’) צבי זמיר, מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד, שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון “ספטמבר השחור” אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים; האלוף (מיל’) עמוס חורב, ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה, עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.
הייתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים, אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז, היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר, עם ראש הממשלה, יצחק רבין, עמו צעדו יחדיו, מאז ימי הפלמ”ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, הייתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו ובעבורנו – זריקת עידוד.
ארבעת הפלמ”חניקים ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים
יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִיצי במפלגת העבודה וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמיים לגולן והצהיר הצהרות חד-משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו”מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה, בכלל ועם מחנה רבין, בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.
יקירי הגולן האמתיים
מה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עמו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה, לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? הייתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה חסידוּת שוטָה, התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, בהנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעתים, הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סרבו לומר זאת בפומבי. 17 ח”כים ממפלגת העבודה התייצבו לצדנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא הייתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח”כים), 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.
ובתוך הסיטואציה הזאת, התייצבותם של “הפלמ”חניקים” הייתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה, סירב להיפגש עמם. כשנפגשו, הייתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: “מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!”.
דברים אלה הותירו חותם עמוק בלבו של חיים גורי ולא בכדי, הוא שב וציטט אותם שוב ושוב, שנות דור לאחר מכן. דומני, שהוא ניסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להיתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמִתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני, לאחר הנסיגה, המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.
המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: “פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים… נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים”. אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות
גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של “זקני השבט” וחברי “בית הלורדים” הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצדנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת “הדרך השלישית”. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.
ארבעת הפלמ”חניקים ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.
כי פנה יום
ספרו של חיים גורי “עיבל” ובפרט, מחזור השירים “עיבל”, הוא ספר של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי. זהו ספר של מי שניצב בשער הדין, סמוך לשעת הנעילה, כי פנה יום.
“אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה”, אנו מתפללים, והמשורר, פסקני, אחרי שהזכיר את נביאי הזעם, והבהיר ש”לא רצוי לשכוח שהצדק עמהם” ו”שלא נוכל לומר שלא הוזהרנו מפני העונש הצפוי לנו מידיהם” גוזר: “כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה / ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה”. ואף על פי כן, אף שלכאורה הכול צפוי, ומה ניתן עוד להועיל, הוא מזכיר, ב”פסק זמן למעשנים, למשתינים, לפני אור אחרון, שכוכב הערב סקרן לדעת כמונו”, בלשון “ונתנה תוקף”: “כמה יעברון? כמה ישארון ויהיו בעניינים?”
בבית הדין תיאמר רק האמת, והאמת קשה וכואבת: לתשובות ההן אמרו “לומר את האמת, את כולה ורק אותה… והנחסיות ההן, שלא ידעו חוכמות, עשו זאת כדרכן”, והרי הן “כנראה שנאו אותנו”.
כשהמשורר עושה את חשבון נפשו, באות החרטות ש”מבקרות אותך, אחר כך הן חתומות עליך. הן שוכבות אִתךָ לישון, חולמות אתך, הולכות אתך בדרך”. מדי פעם, הן יוצאות לחופשה, כפי שבית הדין יוצא להפסקה, אך “הנה שבים הדיינים, קץ ההמתנה / הכרת פניהם עונה בהם, כפי ששיערנו / שלא זכינו בחנינה”.
“כי פנה היום, השמש יפנה ויבוא” מתאר המשורר בלשון תפילת נעילה ומתריס וזועק כלפי שמיא, לא כעומד לדין, כי אם כקטגור: “מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? / מדוע נאלמת לי באמצע? / מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?” וכקטגור, הוא מרשה לעצמו להורות לחרב אדוני: “שובי נא אל מותן… די, את רשאית לנוח / סבואה ורוויה ועייפה מבוהק”.
יחד עם חבריו הוא משנן את “נאומי הסנגוריה / שנישא באזני הדורות הבאים”.
מה תפקיד המשורר בדין? הוא הנאשם? הוא עד? הוא סנגור? הוא קטגור? אולי כל התפקידים יחד? ומי מינה אותו?
בתפילת “הנני העני”, תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים, הוא מבקש להיות ראוי לשליחותו, ומבקש בין השאר “קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות”. שליחותו של המשורר היא “להיות לפה לאילמים האלה” – החללים שלא ידברו עוד? אלה שאינם יכולים, או אינם רוצים לדבר? או אינם יודעים מה לומר ואיך לומר? המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: “פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים… נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים”. אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות.
אני מלחמת אזרחים
חיים גורי הוא מלחמת אזרחים. זו אינה אבחנה שלי, הוא אִבְחֵן כך את עצמו לא רק בשירו הנושא שם זה, שהוא שיר הנושא לספר שיריו הנושא שם זה, אלא גם בכתיבתו הפובליציסטית ובספרו “עם השירה והזמן”.
בלבו של חיים גורי התחוללה מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקרבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה “חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד”.
האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות, הקוראים מתוך מזמור פ”ג בתהילים “עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו”, ל”ספרטה”, ש”כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו”. אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר “מול הים” במחזור השני בספר “עיבל” – “ליד הים”. “טוב שר’ בנימין, כבר בתרס”ז ב’המעורר’, / מושיט להם יד, כורת ברית אחים. / טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה / עשרות אקדחים”. והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא: “‘רוסלאן’, תרע”ט, אודסה. / אמי ואבי. / תודה לים, שהביא אותם הנה. / תודה לחוף יפו. / לחולות תל אביב”. כי בסופו של דבר, העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. אם לצד הושטת היד, יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.
בספר “עיבל” מופיעה מלחמת אזרחים נוספת. מלחמת האזרחים בין הקללה והברכה. לכאורה, בחירת השם “עיבל” כמוה כהכרעה במלחמת האזרחים הזאת, הרי עיבל הוא הר הקללה. אולם הוא גם ההר שעליו הקים יהושע את המזבח, על פי מצוות משה. בני ישראל מצווים, מיד עם כניסתם לארץ, להתכנס לטקס שבו נקראים דברי הקללה והברכה. מחצית השבטים יעמדו אל מול הר גריזים ויברכו את העם. על המחצית שנשלחה אל הר עיבל, לא נאמר שתקלל את העם, אלא ש”תעמוד על הקללה”. ואולי הכוונה היא לכך שאותם שבטים יאחזו את השור בקרניו ויעצרו את הקללה?
הר עיבל מסמל את הקללה, אך היהדות אינה דטרמיניסטית, אלא הרעיון המרכזי שבה הוא הבחירה – בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הברכה והקללה. וגם אם הכול צפוי: “כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה”, עדיין הרשות נתונה בידינו. שליח הציבור, הפה לאילמים, גם אם קולו צרוד ופרקו לא נאה, אינו יכול להתחמק מתפקידו כסנגור באזני הדורות הבאים, גם אם לא אחת הוא משרת כנביא זעם.
הנה ימים באים
כנביא זעם, אין הוא חוסך שבטו: “כי ניגש שולף בסופד והוזה נקמות בעייף מדרך, לגמוע מקובעת כוס התרעלה”. זוהי פרפראזה לדברי עמוס הנביא: “וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע”.
אותה נבואה של עמוס נפתחת במילים, “הנה ימים באים”. במילים האלה עוסק השיר האהוב עליי מתוך המחזור “עיבל”:
“מתוך הרגל, לתפארת הסיום, בלב המוראים,
אני מוסיף, על אחריותי – הנה ימים באים!
נפלא לומר הנה ימים באים, הנה ימים באים,
לאחר כל הקינים, ההגה וההי.
כי מתוך הרגל, גם אני קורא שם כאחד הבדאים –
הנה ימים באים! הנה ימים באים!”.
כאחד הבדאים הוא קורא, שהרי אנו כבר יודעים “כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה”. אך שליח הציבור לוקח אחריות – “על אחריותי”. גם אם הוא חש כאחד הבדאים, הוא הרי חייב סנגוריה לדורות הבאים ואחריותו אינה רק להצליף, אלא גם להראות דרך, לתת תקווה, “הנה ימים באים”.
כמו עמוס הנביא, שאחרי כל נבואות הזעם, סיים בדברי הנחמה (עמוס ט’, י”ג-ט”ו): “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ”.
הדרך השלישית
חיים גורי הוא האיש שהעניק לתנועת “הדרך השלישית” את שמה. כזה הוא היה עד יומו האחרון. בימים שבהם החברה הישראלית מידרדרת יותר ויותר לשיח הקצוות, לשיח המחנות, כאשר ה”אנחנו” אינו עם ישראל, אלא “המחנה” ומי שנותן את הטון בכל מחנה הוא הקיצונים בתוכו, והשנאה בין המחנות הולכת וגואה – אנו זקוקים כל כך לקול הציוני הפטריוטי השפוי והמאחד של חיים גורי.
חיים גורי היה מגדלור בחייו, ומן הראוי שיהיה מגדלור גם לאחר מותו – שיאיר לנו את הדרך, הדרך הציונית השפויה. בשיח הציבורי המתלהם בימינו, אורו של גורי הוא כמעט אור של פנס בודד.
