השבוע, מלאו 45 שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים. תמורת ויתורי בגין המפליגים, הסכים סאדאת לחתום על נספחי נורמליזציה רבים. יורשו, מובארק, הפך את כל אלה לאות מתה. מה שלום השלום? אין שלום, גם לא קר. זו מלחמה קרה
בתקופת המו”מ עם סוריה, בשנות ה-90′, טבע רבין את האמרה: “עומק הנסיגה כעומק השלום”. כלומר, את עומק הנכונות לנסיגה הוא התנה במהות השלום שתמורתו תהיה הנסיגה.
אף שהמימרה הזו הייתה של רבין, היא ייצגה גם את תפיסתו של בגין, בהסכם השלום עם מצרים. בהסכם, שנחתם ב-26 במרץ 1979, השבוע לפני 45 שנה, ישראל נסוגה מכל סיני, עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל היישובים והתושבים הישראליים וויתרה על אינטרסים ביטחוניים ועל שדות נפט. אפשר להתווכח אם יש שלום המצדיק מחיר כזה. אני, למשל, סבור שבשום אופן אסור היה להסכים לעקירת יישובים. אולם תמורת איזה שלום הסכים בגין לנסיגה המלאה?
כיוון שהסכסוך בין ישראל למצרים לא היה סכסוך טריטוריאלי, על סיני, אלא הוא נבע מהתנגדות מצרים לעצם קיומה של ישראל והוא החל בפלישה המצרית למדינת ישראל בת יומה, לצד שאר מדינות הרב, כדי להשמידה, חשוב היה לבגין שהשלום יפגין את השינוי המהותי בעמדתה של מצרים וזאת באמצעות נורמליזציה בין המדינות. הוא פנטז על יחסי שכנות ידידותיים, כמו בין ארה”ב לקנדה, לדוגמה. סאדאת, אומנם, היה פחות להוט מבגין, אך הוא הסכים לכך. אכן, לצד הסכם השלום בין המדינות, נחתמו הסכמי נורמליזציה רבים, שדיברו על שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, החינוך, התרבות, המסחר, התיירות, התחבורה וכן הלאה. ביטוי סמלי למהות היחסים באותה תקופה הוא העובדה שקרוב לארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרצח סאדאת, סאדאת ביקר בישראל חמש פעמים.
ב-6 באוקטובר 1981, במצעד השנתי לציון חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, נרצח סאדאת בידי חיילים מצריים שהשתייכו לארגון הג’יהאד האסלאמי המצרי, זרוע טרוריסטית של מפלגת האחים המוסלמים, מפלגת-האם של חמאס והג’יהאד האסלאמי, לאחר פתווה (פסק הלכה) שגזר על סאדאת מוות.
רצח כפול
בדיעבד היה זה רצח כפול. הג’יהאד האסלאמי רצח באותו יום את סאדאת. מובארק, סגנו של סאדאת, שבו ביום הושבע לנשיא, רצח באותו יום את הסכם השלום עם מצרים. אגב, לא רק את הסכם השלום הוא רצח. הרודן מובארק רצח גם את הדמוקרטיזציה שסאדאת החל להכניס למצרים, אך אין זה נושא המאמר.
כשמובארק נכנס לתפקידו, טרם הושלמה הנסיגה מסיני, ולכן הוא התאפק שבעה חודשים ולא נקט בצעדים פומביים שהיו עלולים לסכן את הנסיגה. אבל יום כניסתו לתפקיד היה היום האחרון של השלום עם מצרים. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.
כל הסכמי הנורמליזציה הופרו והיו לאות מתה. התקשורת המודרכת ומערכת החינוך חזרו להיות מוקד של הסתה חמורה נגד ישראל ונגד היהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון, קונספירציית הענק האנטישמית, חזרה להיות אחד הספרים הנפוצים במצרים. הממשל, לאורך כל שנות שלטונו, היה מקור לשנאת ישראל.
לאורך השנים הללו, מצרים הייתה המוקד של המתקפות המדיניות המרושעות ביותר נגד ישראל, באו”ם ובמוסדות הבין-לאומיים. היא זו שיזמה והובילה את הוועידה האנטישמית בדרבן ב-2001, שהייתה אות הפתיחה למתקפת BDS האנטישמית.
היחסים הדיפלומטיים בין המדינות היו אף הם בני ערובה בידי מובארק. מרגע שישראל השלימה את הנסיגה מסיני, חיכה מובארק להזדמנות לפגום ביחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בהזדמנות הראשונה, קצת יותר מחודש אחרי השלמת הנסיגה, ניצל מובארק את מלחמת שלום הגליל כתירוץ להחזיר את השגריר המצרי מישראל. הוא השאיר את השגרירות בת”א תחת מיופה כוח, לאורך שנים וישראל הייתה צריכה לשלם מחירים נוספים תמורת החזרת השגריר, עד הפעם הבאה שהוא הוחזר לשנים וחוזר חלילה. לאורך כל שנות כהונתו, סירב מובארק לבקר ולו פעם אחת בישראל (זולת גיחה לשעות ספורות להלוויית רבין).
יש לציין שכל מנהיגי ישראל, שהכירו את אובססיית הכבוד של מובארק, הרעיפו עליו טונות של כבוד, מה שלא הפריע לו להחליט להיעלב שוב ושוב וליצור סכסוכים, למשל בתגובה על כך שאלי יצפאן חיקה אותו בטלוויזיה…
על דבר אחד מובארק שמר – הוא כיבד את הנספח הביטחוני של ההסכם ולא הפר את פירוז סיני. לאורך השנים, לא הייתה מלחמה חמה בין המדינות ואין לזלזל בכך. אבל שלום? רחוק מזה.
מלחמה קרה
אחרי ה”אביב הערבי” עלו “האחים המוסלמים”, בהנהגת מורסי, לשלטון. על פי שיטת ארדואן, מורסי העדיף להתבסס
בשלטון לפני שיעשה צעדים דרסטיים כמו ביטול הסכם השלום, אך הנתק בין המדינות היה מוחלט וסביר להניח שמורסי חיכה לעיתוי הנכון כדי לעשות את הצעד הזה. אחרי מורסי, קיבלנו באנחת רווחה את ההפיכה של א-סיסי. אך, למרבה הצער, א-סיסי לא בחר בדרכו של סאדאת – שלום חם, אלא בדרכו של מובארק – מלחמה קרה, גם אם בגרסה מתונה יותר.
ב-18 השנים שחלפו מאז ההתנתקות, שבנוסף לעקירת גוש קטיף כללה גם נסיגה מציר פילדלפי, הציר החוצץ בין מצרים לרצועת עזה, הפך ציר פילדלפי לאוטוסטרדת הברחות של אמל”ח לחמאס, תוך העלמת עין, במקרה הטוב, של שלטונות מצרים, מה שבנה את ארגון הטרור למפלצת צבא הטרור, שתקף אותנו בשבעה באוקטובר. בכך, יש למצרים חלק משמעותי באחריות לטבח הנורא.
זה לא הפריע להם לאיים על ישראל שאם תכבוש את ציר פילדלפי, היא תסכן את הסכם השלום. הרי בחתימה על הסכם השלום ישראל שלטה על ציר פילדלפי. אין כל הפרה בכך שישראל תחזור לשם. אך מי שבהפרותיהם שותפים באחריות לטבח מעזים להזהיר את ישראל מפני צעדים להגנה על אזרחיה מפני מעשים דומים בעתיד, כאילו בהם הם מסכנים את השלום ולא היא, מצרים, זו שמפרה אותו בעקביות, ברגל גסה, כבר עשרות שנים.
יתר על כן, מצרים מסרבת לקלוט פליטים מרצועת עזה, כפי שירדן, עירק ולבנון קלטו, כמובן מאליו, פליטים מסוריה במלחמת האזרחים וכפי שפולין, רומניה והונגריה קלטו, כמובן מאליו, פליטים מאוקראינה. מצרים רוצה שהפליטים יישארו ברצועה, כדי להקשות על ישראל במלחמת המגן שלה. זאת, למרות שכאשר מצרים הייתה במצוקה ביטחונית, ישראל אפשרה לה להזרים כוחות לסיני, בניגוד לנספח הביטחוני בהסכם השלום.
כאלה הם פני השלום בין ישראל למצרים. לא שלום, גם לא קר. זו מלחמה קרה. למרבה הצער, זו התמונה גם בירדן. חוסיין הלך בדרכו של סאדאת. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק.
אף על פי כן, אל לנו לוותר על חלום השלום בינינו לבין שכנותינו. נקווה שיבוא יום, שבו יהיה לנו שלום גם עם מצרים וירדן.
