משמעות הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין היא אחת: השלטת הממשלה על מערכת המשפט. המהפכה הזאת עלולה להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לארדואנוקרטיה
שלטון הרוב הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה. אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב. הרוב לא תמיד צודק, אבל אין דרך טובה יותר לקבל החלטות באופן שכלל הציבור, כולל המתנגדים להן, יוכל לחיות אתן, מאשר “אחרי רבים להטות“.
אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אך דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. גם לינץ‘ הוא שלטון הרוב. הרוב עושה למיעוט מה שהוא רוצה. דמוקרטיה אינה לינץ‘. דמוקרטיה אינה דמוקרטיה, אם אינה מגנה על המיעוט ועל זכויותיו. דמוקרטיה מחייבת הגנה על זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה מחייבת חופש ביטוי, חופש עיתונות, חופש התארגנות, חופש תנועה, חופש דת.
בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לבטל את חופש העיתונות, למרות שהוא רוב. החלטת רוב המבטלת את חופש ההתארגנות, אינה דמוקרטית. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק ושוויון בפני החוק. אם לא הכול, מהנשיא וראש הממשלה ועד האזרח מן השורה, שווים בפני החוק; אם המנהיג עומד מעל החוק – זו אינו דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר במנהיג וגם אם הרוב רוצה שהמנהיג יהיה מעל החוק.
ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי, הלורד אקטון, (1834-1902), כתב את האמרה המבריקה: “כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט“. דמוקרטיה אינה מעניקה לשלטון כוח מוחלט, למרות שהוא מבטא את רצון הרוב
כיוון שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, יש בה מנגנונים שנועד לצמצם את כוחו של השלטון. ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי, הלורד אקטון, (1834-1902), כתב את האמרה המבריקה: “כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט“. דמוקרטיה אינה מעניקה לשלטון כוח מוחלט, למרות שהוא מבטא את רצון הרוב. מלבד כפיפותו של השליט לחוק, הדמוקרטיה מבוססת על מנגנון של הפרדת רשויות. הפרדת הרשויות מצמצמת את כוח השליט, בכך שיש עוד שתי רשויות שלטון שאינן תלויות בו – הרשות המחוקקת והרשות השופטת. ההפרדה בין הרשויות אינה מוחלטת ויש איזונים ובלמים בין הרשויות.
רשות שופטת עצמאית וחזקה, שאינה כפופה לשלטון, שמבקרת את השלטון, שמוסמכת להגן על האזרח ועל המיעוט מפני השלטון, היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. מדינה שמערכת המשפט שלה חלשה ואינה עצמאית, אינה דמוקרטיה
רשות שופטת עצמאית וחזקה, שאינה כפופה לשלטון, שמבקרת את השלטון, שמוסמכת להגן על האזרח ועל המיעוט מפני השלטון, היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. מדינה שמערכת המשפט שלה חלשה ואינה עצמאית, אינה דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר בשלטון וגם אם השלטון מבטא את רצון הרוב.
יו“ר הכנסת – עושה דברו של רה“מ
במדינת ישראל, הפרדת הרשויות לקויה. פורמלית, הממשלה כפופה לכנסת. הכנסת מעניקה לה אמון, או שוללת אותו ממנה. אבל בפרקטיקה, הממשלה שולטת בכנסת. כך היה מאז קום המדינה, אך הדבר הקצין מאוד, בשנים האחרונות. דוגמה מוחשית לכך היא בחירת יו“ר הכנסת. למעשה, מי שבחר את יו“ר הכנסת הוא ראש הממשלה. בסבב חלוקת התיקים בין בכירי מפלגתו, הוא בחר באוחנה ליו“ר הכנסת. אוחנה, כיו“ר הכנסת, מחויב לו. למעט שני מקרים בתולדות המדינה, תמיד יו“ר הכנסת היה מועמדו של ראש הממשלה. אך עד יריב לוין, כל יו“רי הכנסת, מרגע שנבחרו לתפקידם, שמרו על רמה מסוימת של ממלכתיות וכשצריך היה, עמדו מול ראש הממשלה והגנו על כבודה וריבונותה של הכנסת. ע“ע ריבלין ואדלשטיין. היום, ברור שיו“ר הכנסת הוא עושה דברו של ראש הממשלה לכל דבר. בעבר, על הצבעות מסוימות הוחלט להטיל משמעת קואליציונית. היום, המשמעת הקואליציונית מוטלת תדיר, על כל ההצבעות. אין שום חופש לח“כ בהצבעות בכנסת. על כל סעיף קטן בחוק זניח, חלה משמעת קואליציונית. ועדת השרים לחקיקה היא המקום שבו מוחלט אילו חוקים יעברו ואילו לא. נדירים ביותר המקרים שבהם הכנסת מחוקקת חוק שלא אושר בוועדת השרים.
במציאות שבה הממשלה שולטת ברשות המחוקקת, קיומה של רשות שופטת עצמאית וחזקה, המסוגלת להגן על המיעוט והאזרח מפני החלטות הממשלה והכנסת, ששומרת על כך שהממשלה והכנסת לא תפעלנה בניגוד לחוק, הוא הכרחי. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי. לאורך שנים, מתחתי ביקורת, גם בבמה זו, על האקטיביזם השיפוטי, על המִשפוט, על “הכל שפיט“, על “מלוא כל הארץ משפט“. תמכתי ברפורמות במערכת. אבל מה שהממשלה, בהובלת שר המשפטים, מנסה לחולל היום, זו לא רפורמה, אלא מהפכה משטרית, המנטרלת את הרשות השופטת מעוצמתה ומנסה להפוך אותה לשפחה חרופה של הרשות המבצעת. כאשר בראש הרשות המבצעת עומד מנהיג אוטוריטרי, ועוד כזה שעומד כעת למשפט ולכן הוא מגויס כל כולו למלחמה נגד מערכת המשפט – המהפכה עלולה להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לארדואנוקרטיה.
בין אקטיביסטים ושמרנים
משמעות הרפורמה היא השלטת הממשלה על מערכת המשפט. השיטה הישראלית לבחירת שופטים היא הטובה בעולם, כי יש בה איזון בין הרשויות והשלטון אינו בוחר את הרשות השופטת. בעבר, הייתה בעיה הפוכה – אפשרות של השופטים עם נציגי לשכת עורכי הדין ליצור בלוק המבטיח רוב אוטומטי מול נבחרי הציבור, כאשר יש הסכמה ביניהם. הבעיה הזו נפתרה בתיקון, שהוביל לפני שנים אחדות גדעון סער, המחייב רוב של 2/3 מהוועדה בבחירת שופטים לבית המשפט העליון.
ההחלטה הזו מחייבת להגיע להסכמות רחבות בין נציגי המערכת הפוליטית והשיפוטית ובכך היא מאזנת את כוחו של כל אחד משני אגפי הוועדה. בעבר, הייתה גם בעיה של מונוליטיות בהרכב בית המשפט העליון, שכמעט כולו הורכב משופטים אקטיביסטיים. בהובלת שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער, בית המשפט היום מאוזן למדי בין אקטיביסטים ושמרנים. אך ראה זה פלא, גם השופטים השמרנים שופטים על פי חוק ואינם עושי דברו של השליט. את זה רוצה לשנות יריב לוין.
הצעתו להביא לרוב מוחלט של פוליטיקאים מן הקואליציה, בוועדה לבחירת שופטים, נועדה להבטיח, בשם “רצון הרוב“, שהשופטים יהיו נאמנים לבוחריהם, כלומר לממשלה. 2/3 מהנציגים יהיו נציגי הממשלה והכנסת הכפופה לה, למעשה. בנוסף לכך, יהיו שני “נציגי ציבור“, שייבחרו בידי שר המשפטים, כלומר נציגי השלטון. כך יובטח שהשלטון יבחר את מי שרצויים לו לשופטי בית המשפט העליון. למעשה, יריב לוין רוצה למנות לבית המשפט העליון בובות, כי בעיניו השופטים השמרנים, הפוסקים על פי חוק הם “ססמולנים” ר“ל. רצונו שנשיא בית המשפט העליון ייבחר בידי הכנסת (רעיון שטרם הוצג בשלב א‘ של המהפכה), נועד לגרום למצב שלמעשה, ראש הממשלה הוא שיבחר את נשיא בית המשפט העליון וזה יהיה מחויב לו. שופטי בית המשפט העליון בפסיקותיהם, יפזלו לרצונו של ראש הממשלה, שיבחר מתוכם את הנשיא.
השלטון – מעל לחוק
הצעתו של השר לוין לפסקת התגברות ברוב של 61 ח“כים, משמעותה ביטול הבקרה המשפטית על החקיקה, כיוון ש-61 הוא הרוב האוטומטי של השלטון. כך יוכל השלטון לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה. בית המשפט לא יוכל להתערב, כי הרוב האוטומטי יבטל את החלטתו.
כאשר מדובר בשלטון הנוכחי, ברור שהרוב האוטומטי יתייצב להתגבר על כל ביקורת שיפוטית על החקיקה. זאת, כאשר עצם היכולת של בית המשפט לבטל חוק של הכנסת, יהיה ברוב קיצוני. לוין לא נכנס במסיבת העיתונאים לפרטים, אך ידוע שתכניתו מחייבת הרכב של 15 שופטים וברוב של 80%. גם לדעתי, צריך להידרש רוב מיוחד בקרב השופטים לביטול חוק. לדעתי, נכון שיהיה זה רוב של 2/3, בהרכב של 9 שופטים לפחות. וניתן יהיה להתגבר על ההחלטה ברוב של לפחות 70 ח“כים, אולי אפילו 75 ח“כים. על פי ההצעה של לוין, היכולת לבטל חוק הופכת לכמעט בלתי אפשרית, אך גם במקרים הקיצוניים שבהם הדבר ייעשה, הרוב האוטומטי יבטל זאת.
הצעתו של לוין לבטל את עילות הסבירות, תום הלב והמידתיות, הופכת את השופטים לרובוטים ולמעשה מבטלת את היכולת שלהם לשיקול דעת. המושג IT’S NOT DONE, או “לא ייעשה כן במקומנו” לא קיים באמת בישראל. בית המשפט מפעיל שיקול דעת לגבי הסבירות של ההחלטות, כדי לרסן את כוחו של השליט ולא לאפשר לו לקבל החלטות דורסניות, קיצוניות, שאינן סבירות.
הצעתו לבטל, למעשה, את תפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שתפקידם להבטיח שיפעלו על פי חוק, והפיכתם למעין עורכי דין פרטיים של השרים (בטענה האורווליאנית שהיום, כביכול, היועמ“שים מחליטים על פי עמדתם הפרטית), נועדה להעמיד את השלטון מעל החוק, כך שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו.
איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית
כל הרעיונות הללו הם סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית. העובדה שהם מובלים בידי ממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים; שהצעד הראשון שהיא עשתה, עוד טרם הקמתה, הוא שינוי חוק יסוד בחקיקה פרסונלית, שנועדה לאפשר לעבריין סדרתי לחזור לממשלה, שהשר אחראי על משטרת ישראל הוא בעל עבר פלילי שכל חייו התכתש עם החוק, עם משטרת ישראל ועם כוחות הביטחון ובחקיקת בזק קיבל למעשה גם את סמכויות המפכ“ל – כל אלה מהווים איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית.
כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להתעורר ולהיאבק נגד המגמה המסוכנת הזאת.
