נדמה שהגענו אל עידן מוזר שבו אנו עובדים קשה כדי לנוח, ובכל זאת, המנוחה נשארת רחוקה. פרשת "בהר" מציעה פתרון קדום לאתגר המודרני הזה, דרך מצוות השמיטה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"
כבר זמן רב מטרידה אותי שאלה קטנה, אך עיקשת: איך ייתכן שאנו חיים בעולם מתקדם, שבו כל המצאה חדשה נועדה להקל עלינו ובכל זאת, מעולם לא היינו עייפים יותר? כל מכשיר מודרני מתגאה בכמה הוא "חוסך לנו זמן", אבל באורח פלא, דווקא זמננו נעשה לחוץ יותר. נדמה שהגענו אל עידן מוזר שבו אנו עובדים קשה כדי לנוח, ובכל זאת, המנוחה נשארת רחוקה.
פרשת "בהר" מציעה פתרון קדום לאתגר המודרני הזה, דרך מצוות השמיטה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", (ויקרא כ"ה, ב'). השמיטה מבקשת להעניק לאדם ולאדמה מנוחה מוחלטת, לא רק הפסקה טכנית ממלאכה, אלא בעיקר שחרור פנימי מעול הדאגות המתמיד. אלא שכאן בדיוק מתחדדת התהייה: האם באמת אפשר להגיע למנוחה אמיתית רק מעצם זה שמפסיקים לעבוד? וכי מה הועילה לנו מנוחה פיזית, אם הראש עדיין מלא טרדות?
בפירושו לפרשה, הרמב"ן מסביר שהשמיטה איננה מנוחה שלילית – היעדר מאמץ בלבד – אלא מנוחה חיובית, שיש בה אמונה וביטחון. זו מנוחה של הלב, היודעת ש"ה' זן ומפרנס לכול". גם רבי נחמן מברסלב לימד שבשבת ובשמיטה, צריך אדם "להשליך מאחוריו את כל המחשבות המטרידות ולהאמין שהכול כבר מסודר מלמעלה".
האם אדם בן זמננו, שגם בשבת וגם בחופשה משפחתית ממשיך לשאת עמו בראשו את הטלפון, את ההתראות, ואת החדשות, יכול באמת לחוות מנוחה כזאת? אדם דתי אולי איננו נוגע בטלפון בשבת, אך כמה מאתנו באמת מצליחים להניח הצדה גם את הדאגות שמלוות אותנו אל שולחן השבת? אדם חילוני אולי יכול להתרחק לכמה שעות מהטלפון, אך האם יצליח גם לשחרר באמת את הלחץ התמידי הזה של "אולי פספסתי משהו"?
שיעור מעשי בביטחון
קראתי פעם סיפור נפלא על ה"חפץ חיים", שביקר בביתו יהודי עשיר ובעל עסקים רבים. ראה ה"חפץ חיים" את המארח טרוד ומסתובב הלוך ושוב. שאל אותו הרב לפשר דאגותיו והעשיר ענה כי "העסקים אינם נותנים לי מנוח". חייך ה"חפץ חיים" ואמר: "מוזר בעיניי שאתה קורא לזה 'עסקים'. הרי לפי מה שאני רואה, הם יותר עסוקים בך משאתה עסוק בהם".
באמירה הפשוטה הזו מסתתרת אמת גדולה: אם איננו יודעים להניח את הטרדות והדאגות, הרי שאנו עבדים גם בשעת מנוחה.
לכן השמיטה היא כל כך רלוונטית אלינו היום, גם למי שאיננו חקלאי. הרעיון המרכזי שלה הוא פשוט, אך עמוק: אם נרצה מנוחה אמיתית, נצטרך ללמוד להניח, ולו לזמן קצר, את השליטה בידיו של בורא עולם. זו אינה בריחה מהמציאות, אלא להפך – הדרך היחידה להתמודד אתה באמת. כפי שכתב ה"שם משמואל": "השמיטה היא שיעור מעשי בביטחון. לא רק באלוקים, אלא גם בבני אדם אחרים ובסביבה כולה".
דווקא בתקופה זו, שבה אנו קוראים בשבתות את מסכת אבות, אפשר להבין טוב יותר את המשנה האומרת: "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ". העושר האמיתי, מלמדים אותנו חז"ל, איננו תלוי בכמות הרכוש, או בעוצמת השליטה שלנו בעולם שסביבנו, אלא דווקא ביכולת שלנו לשמוח במקומנו, לשחרר שליטה ולהיות נוכחים באמת בהווה.
מרחב אמונה ושחרור
היכולת הזאת, להיות נוכח באמת, מזכירה לי אגדה חסידית יפה על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שראה יהודי רץ בערב שבת בבהלה לבית הכנסת. שאל אותו רבי לוי יצחק: "למה אתה רץ כל כך?" ענה היהודי: "אני רץ כדי להגיע למנוחה של שבת!". חייך רבי לוי יצחק והשיב לו: "רק תיזהר, שלא תרוץ כל כך מהר עד שתעבור בטעות את המנוחה הזאת…".
כאן בדיוק מגיעה השבת לעזרתנו. כל אחד לפי דרכו: לשומר השבת, היא ההזמנה לנסות באמת להשאיר בחוץ את מחשבות החול ולמי שעדיין אינו שומר – זו הזדמנות להתנסות אפילו לרגע אחד בהפסקה אמיתית, בהנחה פנימית של הדאגות, אפילו לפרק זמן קצר. השבת, כמו השמיטה, אינה רק הפסקת מלאכה; היא בעיקר יצירת מרחב חדש של אמונה ושחרור.
אולי דווקא מתוך מנוחה כזאת נגלה שלא באמת פספסנו שום דבר, כי דווקא הרגעים שבהם עצרנו את מרוץ החיים היו הרגעים שבהם מצאנו את עצמנו.
במוצאי שבת הקרובה, רגע לפני החזרה למרוץ, ניזָכר שהעושר האמיתי נמצא לא במה שנשיג מחר, אלא במה שכבר יש לנו היום.
שבת שלום ומנוחה שלמה
