המידות הן תנאי לקבלת תורה, והן היסוד לבניית בית בישראל. בתקופת ספירת העומר שבין פסח לעצרת, אנחנו מכשירים את מידותינו לקבלת תורה ובניית עם ישראל. בפסח אנו שותים ארבע כוסות, ובשבועות זו הכוס החמישית של “ולקחתי אתכם לי לעם”
“וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה’.
אנו נמצאים בתקופת ספירת העומר בין ‘פסח לעצרת’, ספירה שהחלה עם הקרבת קורבן העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח ונמשכה עד חג השבועות יום החמישים בו הקריבו מנחה חדשה מהחיטים.
נוהגים אנו בימים אלה מקצת דיני אבלות – לא מתחתנים, לא מסתפרים ולא מתגלחים. השולחן ערוך תולה את האבלות במותם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו ו”העולם היה שומם”.
האבלות הארוכה קצת מתמיהה, שכן על מותם של עשרות אלפים בינם תלמידי חכמים גדולים שמתו בחורבן בית ראשון ובית שני, אנחנו אבלים רק תשעה ימים מראש חודש אב ועד תשעה באב, ואילו על תלמידי רבי עקיבא אבלים שלושים וחמישה ימים (עד ל”ג בעומר) ויש שאבלים חמישים יום עד שבועות.
יש הסוברים שכל הימים בין פסח לשבועות הם כמו ימים של חול המועד ולכן לא מתחתנים ולא מסתפרים, שכן יש קשר וסגירת מעגל בין שני חגים אלה. בפסח אנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה, ובשבועות זו הכוס החמישית של “ולקחתי אתכם לי לעם,” שכן זו תכלית יציאת מצרים, כמו שאמר הקב”ה למשה “ואותי תעבדון על ההר הזה”.
לפני שמקבלים את התורה צריך לתקן את המידות שכן מי שמידותיו מקולקלות התורה לא תהיה לו סם חיים אלא סם המוות. ימים אלה מסוגלים לתיקון המידות. זו הסיבה שימים אלה נקראים גם “ימים זהירים”
האורח חיים הקדוש וכן האר”י הקדוש רואים בתקופה זו הכנה והכשרה לעם ישראל לפני מתן תורה, לא יכול להיות שעבד יעמוד בהר סיני ויקלוט רעיונות כ”כ נשגבים לפני שהסיר מעליו את הקליפות שעטה על עצמו במהלך שעבודו. שבעה שבועות, שבעה היטהרויות. כשם שאדם קונה סיר לבישול הוא מסיר את הארגז, אח”כ את העטיפה, אח”כ את הניילון, אח”כ שוטפו ורק כך הוא מכשירו לכלי קיבול, כך עם ישראל צריך לעבור שיעורים באמונה במצרים ואח”כ להתנסות במרה ובמשך ארבעים ותשע יום להזדכך לקראת קבלת התורה. כמאמר הגמרא, מתוך עבודה קשה הגיעו לפתור קושיות ובעיות, מתוך חומר ולבנים הגיעו ל”קל וחומר” מגזרות למדו “גזרה שווה” כלומר מי שלא היה במצרים ועבר את כברת הדרך עד למתן תורה לא יכול לקלוט את נתינת התורה.
בימים אלה אנו קוראים בשבתות “פרקי אבות”, שהם משניות המלמדות על מידות שאדם צריך לקנות לעצמו כדי לבנות את אישיותו. “דרך ארץ קדמה לתורה”. לפני שמקבלים את התורה צריך לתקן את המידות שכן מי שמידותיו מקולקלות התורה לא תהיה לו סם חיים אלא סם המוות. ימים אלה מסוגלים לתיקון המידות. זו הסיבה שימים אלה נקראים גם “ימים זהירים”.
רבי עקיבא סימל יותר מכל את האדם המסוגל לתקן את מידותיו מקצה לקצה. רבי עקיבא היה איש אלים – “תנו לי ת”ח ואנשכהו נשיכת חמור”. קראו לו “קרחה”, שעשה קרחיות, מחלקות בישראל. ובגיל ארבעים נשא לאישה את בתו של כלבא שבוע והלך ללמוד תורה. אחרי עשרים וארבע שנים חזר עם עשרים וארבע אלף תלמידים. המוטו שלו היה “ואהבת לרעך כמוך…” רבי עקיבא ראה את החורבן שנגרם בגלל שנאת חינם והגיע לתובנה שלא הרומאים הביסו אותנו אלא אנחנו הבסנו את עצמנו. תלמידיו שלא נהגו כבוד זה בזה נתפסו בעוונם דווקא בתקופה זו שהיא תקופה של זהירות במידות
המידות הן תנאי לקבלת תורה, והן היסוד לבניית בית בישראל. לא בכדי מאחרים מצוות פריה ורביה, הילד בן השלש עשר לא בשל לבניית בית עצם הלימוד ובניית האשיות הן ההכשרה לבניין עדי עד, גם אנו בתקופה זו לא מתחתנים לא רק בגלל האבלות אלא כי אנחנו מכשירים את מידותינו לקבלת תורה ובניית עם ישראל.
