בכי זה תינוק מסמן צורך שלו, רגשי, או פיזי. אם אתה אומר לתינוק שלך “תפסיק לבכות”, אתה מבטל את הצורך שעלה אצלו, במקום לתת לו מענה עליו
על בכי של תינוקות נאמרו הרבה דברים. בכי זה בריא, זה מפתח את הריאות, עושה וינטלציה לרגשות, תני לו לבכות שלא יהיה מפונק, שיבכה זה משחרר. לעומת זאת: בכי זה שפה, זה תקשורת. זה חלק מהחיים, לגיטימי. תקשיבי לבכי ותדעי מה הוא אומר לך.
כמו שכבר אמרתי בעבר, כל צורך שמתעורר בגופו של התינוק עובר דרך מערכת העצבים ההיקפית למוח ובחזרה לגוף ובמעגליות, הוא הולך ומתעצם. זה יימשך, עד לקבלת המענה או לחלופין, עד לבכי וחוסר שקט. מכאן, שאם נכיר את שפת הגוף של התינוק שלנו, נוכל לזהות כשעה לפני הבכי מה הוא צריך ומה הוא מבקש. כך נגדל תינוק שאינו בוכה, ברוב שעות היום, כי אנחנו נותנים לו מענה מדויק ובזמן לכל צורך שעולה אצלו.
אפשר לגדל תינוק בלי בכי בכלל? ודאי שלא נוכל להימנע בכלל מבכי, אבל נוכל לגמרי לחיות באווירה רגועה וכמעט ללא בכי. אם כבר הגענו לבכי, חשוב לתת מענה מידי, כי כנראה הצורך הזה מבקש מענה כבר כשעה ולעתים, הרבה יותר.
בכי ממושך שאינו מקבל מענה מביא את הגוף להפריש קורטיזול. בכמות רצינית, זה ממש יכול לפגוע במערכת החיסונית של התינוק. בכלל, אם המענה שלנו לצרכי התינוק יגיע בסימנים המאוחרים, שכוללים אי שקט ובכי, המענה לא יהיה אפקטיבי ויצור מעגל קסמים של אי שקט והרבה בכי.
מאחורי הבכי יש צורך אמתי. אנחנו לא מתעלמים מבכי. עד גיל שנתיים, כל רצון הוא צורך. זה לא פינוק ולא מניפולציה. מדובר בצורך פיזי, או תקשורתי, צורך של חום, אהבה, ביטחון ועוד. אנחנו לא צועקים, או כועסים על הבכי
עשו מחקר על תינוקות שבכו לפני הירדמות ולא קיבלו מענה. במשך כמה ימים, תינוקות בני חמישה עד עשרה חודשים בכו לפני השינה ואימא שלהם הייתה בחדר אחר ושמעה את הבכי. בדקו ברוק של התינוק ושל האימא את רמת הקורטיזול. בימים הראשונים, רמת הקורטיזול הייתה גבוהה, גם אצל התינוק וגם אצל האימא. אחרי כמה ימים, התינוק איבד אמון והפסיק לבכות. רמת הקורטיזול של האם ירדה, כי היא כבר לא דאגה, כי התינוק שלה לא בוכה. ברוק של התינוק, רמת הקורטיזול נשארה גבוהה.
על רמות כאלו של קורטיזול אני מדברת רק כאשר לא היה מענה לבכי לאורך זמן. לא בכי בנוכחות ההורה, או בכי של אי קבלת דבר/ חפץ מסוים. אם נהיה עם התינוק שלנו שבוכה וננחם אותו, נחבק אותו ונסביר לו את הדברים, או שנזהה שיש צורך וניתן מענה מדויק, לא רק שלא נפריש קורטיזול, אלא להפך, תהיה שם הקשבה ונראוּת ואכפתיות. במקרה כזה, התינוק אפילו יפריש אוקסיטוצין, הורמון האהבה. כי הוא מזהה שרואים אותו ושאכפת ממנו.
לא להגיד “תפסיק לבכות”
מאחורי הבכי יש צורך אמתי. אנחנו לא מתעלמים מבכי. עד גיל שנתיים, כל רצון הוא צורך. זה לא פינוק ולא מניפולציה. מדובר בצורך פיזי, או תקשורתי, צורך של חום, אהבה, ביטחון ועוד. אנחנו לא צועקים, או כועסים על הבכי, כי התינוק לומד לקבל כך את המענה לצורך של הנראוּת. כדאי לתת את המענה הזה בדרך חיובית.
אם יש בכי, לא להגיד “תפסיק לבכות, לא קרה שום דבר”, כי זה מבטל את הרגש. עדיף לומר: “אני מאוד רוצה להקשיב לך, אולי תירגע ואז נדבר?”, או “אני רואה שקשה לך, רוצה לספר לי מה קרה?”
חשוב לדעת שהרגש ויכולת הדיבור נמצאים באזור אחר במוח. אם נדבר אתו, תוך כדי הכעס, או העצב, הוא יתקשה לדבר ובטח יתקשה למצוא פתרונות. כדאי להתמקד בבכי, לאפשר אותו ולחבק, או לתת לזה שם ולחכות שיירגע. רק אחר כך, לפנות לדיבור ולמחשבה, למצוא פתרונות ולהפיק לקחים.
תינוק יכול לבכות מכאב, מקושי, מרעב, מעייפות, מצורך בחום, אהבה וביטחון. תינוק מבקש את כל אלו בשפת הגוף שלו. כאשר אינו מקבל מענה, הוא יגיע לבכי. לכן, חשוב לתת מענה ולהיות שם עבורו. במידה שאנחנו שם אתו, הבכי מקבל מענה וזה מצוין. אנחנו עושים את המקסימום ויכולים להיות גאים שאנחנו ההורים הטובים ביותר עבור הילד שלנו.
