אחרי יום ארוך בזום, הטלוויזיה מלאה בפוליטיקה. חיפשתי קצת לברוח. להתנתק מהמולת היום. יצאתי לרוץ
לינוי אליאס-זדה, סטודנטית לפסיכולוגיה וקרמינולוגיה באוניברסיטת אריאל בשומרון
בין גלים לסגרים, יצא לי לזפזפ בין הערוצים.
הרגשתי מעט חנוקה. חיפשתי להחליף אווירה, אז חיפשתי קצת מה לראות, אחרי שארבעת הקירות הפכו לאפורים יותר, לאחר הסגר השני והתמונות סתם שידרו ערבוביה של צבעים בלי תכלית.
להלן התוצאות: בערוץ אחד, חקירת צוללות. בערוץ אחר, דוהרים לבחירות רביעיות.
בערוץ שלישי, מסקרים את ההפגנות.
אחרי יום ארוך בזום, לא את התוכן הזה רציתי להכניס למוחי. חיפשתי קצת לברוח. להתנתק מהמולת היום.
אז נעלתי נעליים ויצאתי לריצה למרגלות הרי הגולן, לרוקן את כל מה שהמוח ספג.
אחרי כמה מטרים, נעצרתי באחד הצמתים המרכזיים ומרחוק ראיתי דגלים שחורים שעליהם מתנוססים שני צבעים, עם צמד אותיות.
לך!
תסלחו לי, אבל אני מעדיפה לרוץ.
לרוץ ורחוק מכל מה שהפוליטיקה מייצרת בעם שלנו, מכל מה שהפגנה מנסה לזרוע על פני האדמה, לזרוע באדמה שקצרה מלהכיל את כל ההרס הזה. קרקע פורייה לא נועדה להכיל הרס ורפש.
בשם חופש הביטוי, מקדשים את האמצעים?
משפטי שדה בכיכר העיר, לכל המרבה במחיר.
שנאת החינם המשתוללת בחוץ מתפוגגת בין הידיים, למי שמאס בה ומבקש לא לאחוז בשני קצות החבל.
שמאל, ימין, דתיים, חילונים. יש לי הרגשה שקצת איבדנו את הכיוונים.
לא רוצה להיות החכמה בין האזרחים, שהפכו בן לילה לשופטים בכיכרות העיר…
רק במדינה שלנו, ככל שאתה יודע פחות, אתה מדבר יותר…
אני רצה ושואפת אווירה, מאחלת לעולם טוב ומתוקן.
עוזבת את ההרס, כדי לבנות את היסודות ליום הבא.
לא בכדי, מבקשים ביחד, הקהל ושליח הציבור, ביום הקדוש ביותר: “כלה דבר וחרב ורעב ושבי ומגפה… וכל תקלה וכל קטטה. ושנאת חינם”.
וכך גם אני מבקשת.
