יש מצבים בחיים שאין לנו שליטה עליהם. זה לא תלוי בנו מה שיהיה, אבל אנחנו כן יכולים להחליט איך להתנהל מול זה. קל לקטר, אבל עדיף להבין שזו התקופה וככה זה ולזרום
אני מסתובבת ברחוב, המחשבות מתרוצצות להן, המסכה חונקת לי את האוויר, קשה לי כשסוגרים עליי, זקוקה לאוויר לנשימה, גם באמתי וגם כמטאפורה לחיים והמסכה עושה בדיוק את מה שאני לא אוהבת. אני מורידה אותה קצת מהאף ואישה אחת כועסת עליי, שאכסה אותו. היא צודקת. אני עושה את זה בלי להתכוון.
“קשה לי לנשום ככה“, אני אומרת לה וזה לא ממש מעניין אותה. שוב, היא צודקת. למה אני צריכה לסכן אותה בהדבקות, בגלל חוסר האוויר שלי? הימים האלו מוציאים לנו את כל האוויר והחום לא עוזר לתחושה. זה לא אוגוסט רגיל. טוב, האמת היא שרגיל אצלי, בעשור האחרון, היה עבודת פרך. תמיד עבדתי מאוד קשה באוגוסט, מבוקר עד ליל. השנה, אני עובדת פחות קשה סוף סוף והיו לי המון תכניות השלמה לאוגוסט: ללכת לכל הפסטיבלים שנאלצתי לוותר עליהם בשנים האחרונות, לשרוץ עם הילדים בכנרת, לעשות הרבה מסלולי הליכה ארוכים, ששנים לא עשיתי ולנוח. כי, כאילו, חופש גדול, בכל זאת.
אבל לא כל מה שאני מתכננת גם קורה. פסטיבלים לא יהיו הקיץ והכנרת, בפעמים הבודדות שירדנו אליה, הייתה עמוסה באנשים ואני מעדיפה אותה רגועה ושקטה יותר. בשבועות האחרונים, היה חום כבד והילדים לא רצו מסלולי הליכה ארוכים בימים האלה. האמת היא שגם אני לא ממש רציתי. מנוחה באמצע השבוע זה לא ממש מפתה אותי ולחופשה אמתית לא נצא השנה, כי הקורונה והמגבלות והחששות הורידו לנו את החשק.
בעודי קצת מקטרת, הופתעתי שהילדים שלי זורמים עם הקיץ הזה, שלא עושים בו משהו מיוחד. הם מרגישים ומבינים שמשהו באוויר לא כשהיה. המסכה מכבידה עליהם ולא כיף להסתובב אתה בחום הזה שבחוץ ולפעמים, זה גם בסדר, סתם לשבת בבית
בעודי קצת מקטרת, הופתעתי שהילדים שלי זורמים עם הקיץ הזה, שלא עושים בו משהו מיוחד. הם מרגישים ומבינים שמשהו באוויר לא כשהיה. המסכה מכבידה עליהם ולא כיף להסתובב אתה בחום הזה שבחוץ ולפעמים, זה גם בסדר, סתם לשבת בבית, או בגינה ולנשום את האוויר.
מסתכלים למציאות בעיניים
אז בערב אחד כזה, כשישבנו בגינה והדלקנו מנגל גחלים בשביל האווירה וריחות הבשר התפזרו לכל עבר, התיישבנו כולנו מסביב לשולחן, עם ארוחה חגיגית לכבוד ט“ו באב והימים שאחרי ט‘ באב, כי אנחנו אוהבים גם חגיגות קטנות משפחתיות. דברנו על המצב ועל השינויים שהקורונה עשתה לחיים שלנו וראיתי מולי חבורת ילדים, הילדים שלי כמובן, מהקטנה בת ה-11, עד הגדולה בת ה-22 וביניהם בני ה-12 וה-19, ילדים שמסתכלים למציאות בעיניים ומבינים אותה. אין להם דרישות מיוחדות הם לא מתלוננים על אוגוסט שאינו כתמיד, גם לא על השהייה בבית. להסתובב עם המסכה בחוץ, גם הם פחות אוהבים, אבל יש להם מעין השלמה עם המציאות שנוצרה וזה ממש לא מובן מאליו בעיניי. אני מלאת הכרת תודה על מי שהם ועל העשייה שלהם ועל מה שהפכו להיות. שכשאני מסתכלת עליהם, אני חושבת לעצמי שיש לי מה ללמוד.
לפעמים, יש מצבים בחיים שאין לנו שליטה עליהם. זה לא תלוי בנו מה שיהיה, אבל אנחנו כן יכולים להחליט איך להתנהל מול זה. קל לקטר ולהתלונן על המסכה, על החופש האבוד, על האין–מופעי–תרבות ואפשר להשלים עם זה ולהבין שזו התקופה. להתפלל חזק שהיא תעבור ומהר ויחד עם זה, לזרום עם המצב שנוצר, להסתכל מסביב על הרחובות ועל האנשים. כולנו חווים את המשבר, אבל הוא יעבור. משברים ותקופות שכאלה עוברים. הם לא נשארים פה לנצח ולפחות בחלק המשפחתי, מהתקופה הזאת נצא יותר מחוזקים ואוהבים ומחוברים כתמיד, עם הידיעה שחוכמת חיים של ילדים לפעמים מידבקת.
