דפוס “לֶךְ לְךָ” נטבע בדנ”א של העם היהודי מימי אברם – “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ” ומופיע מאז גם בשירי המשוררים. מהי הציונות אם לא “לֶךְ לְךָ” של ימינו?
בפרשת השבוע, פרשת “לֶךְ לְךָ”, מתחיל סיפורו של עם ישראל. אברם, אבי האומה, מקבל את הבשורה: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”. אברם אינו בורח מבשורה. הוא קם והולך לארץ כנען.
“קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל”.
כך שוררה חנה סנש. אפשר לראות בשירה, ובמהלך חייה של חנה סנש, גלגול של דפוס אברהמי הקיים בדנ”א היהודי – דפוס “לֶךְ לְךָ”.
מהי הציונות אם לא “לֶךְ לְךָ” של ימינו? אותם אנשים שקמו ועזבו את ארצם ואת בית אביהם וקמו לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל; אותם חלוצים ששמעו לצו לבם ועמסו את ההיסטוריה של עמם ואת העתיד של עמם עלי שכם, על מנת להגשים את החזון הציוני בארץ ישראל.
ביטוי מובהק לאותו “לֶךְ לְךָ”, אנו יכולים למצוא בשירו של אביגדור המאירי, “שני מכתבים”:
עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג
בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה
כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן:
“לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם,
אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה
בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!
בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!
נְחַכֶּה לְךָ בְּלִי הֶרֶף
מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
בּוֹא הַבַּיְתָה, בֵּן חָבִיב
בּוֹא הַבַּיְתָה לָאָבִיב
בּוֹא הַבַּיְתָה
בּוֹא הַבַּיְתָה
בּוֹא, בֵּן חָבִיב”.
בֵּן:
עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר
הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה
כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן
שְׁנַת תַּרְפָּ”ד בִּירוּשָׁלַיִם:
“סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה
לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!
לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!
אִם אָהֹב תֶּאֶהְבִינִי
בּוֹאִי הֵנָּה וְחַבְּקִינִי
לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד!
לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!
לֹא אָזוּזָה
לֹא אָזוּזָה
לֹא!”
איזו דילמה קורעת לב! על כף המאזניים הציווי האנושי והיהודי של כיבוד אב ואם. לבטח, הגעגוע הקורע את לבו של הבן החלוץ. אך הוא חרד שמא אם ייסוב אחור את ראשו, כמו אשת לוט, יתנתק מתכלית חייו. הוא מתעקש לדבוק בהחלטת חייו, לעזוב את הגולה, לא להיות עוד נע ועד, לא לזוז מארץ ישראל לעד. לא, הוא לא מוותר על אמו. הוא קורא לה להצטרף אליו, אם היא אוהבת אותו, לבוא הנה, לארץ ישראל, לירושלים ולחבק אותו.
הלכו אחרי צו לבם
הסופר, המשורר, המחזאי, המתרגם והמסאי אביגדור המאירי נולד בהונגריה, ב-1890, בשם אביגדור מנחם פוירשטיין. הוא למד עברית בילדותו. למד בישיבה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי, נפל בשבי הרוסי ועבר את שנות השבי בסיביר. לאחר שחרורו, עבר לאודסה והצטרף לחבורת הסופרים והמשוררים האודסאית, בהנהגת ביאליק.
ב-1921, שלוש שנים טרם כתיבת השיר, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו להמאירי. הוא נפטר ב-1970.
שירו הידוע ביותר הוא “מעל פסגת הר הצופים” ובעיקר אחד הבתים שלו:
“מעל פסגת הר הצופים
אשתחווה לך אפיים
מעל פסגת הר הצופים
שלום לך ירושלים!
מאה דורות חלמתי עלייך,
לזכות, לראות באור פנייך!”
ב-1924, השנה בה נכתב השיר “שני מכתבים”, עלה לארץ המוזיקאי יואל אנגל. הוא הלחין את השיר, שהיה פופולרי ביותר בזמנו והושר בידי הטובים בזמרי התקופה.
כשאנו קוראים את מכתבה של האם, קשה שלא להזדהות עם כאבה. אולם בפרספקטיבה היסטורית, ברור שהצדק היה עם אותם חלוצים, שקרעו את עצמם מארצם, מארץ הולדתם ומבית אביהם וכאברהם אבינו, הלכו אחרי צו לבם אל ארץ ישראל.
