סיפור האהבה, התקומה והבמה של אמיר ושחר אסולין, שמביאים אל הצפון רוח צעירה, תשוקה לבמה, ואמונה עמוקה שלכל אדם יש קול שראוי להישמע
מאת: רויטל אשכנזי
מפגש מקרי על ספסל בבית ספר למשחק בתל אביב הוביל לסיפור אהבה יוצא דופן, לטראומה קשה מנפילת טיל בבת ים ומתוכה – לצמיחה מחודשת, בית בכפר חרוב ושליחות תאטרלית וקהילתית עמוקה בגולן. אמיר ושחר אסולין מביאים אל הצפון רוח צעירה, תשוקה לבמה, ואמונה עמוקה שלכל אדם יש קול שראוי להישמע.
המלאך שעל הספסל
סיפורם של אמיר ושחר נשמע כאילו נלקח ממחזה כתוב היטב. אמיר, שגדל בכפר חרוב וספג את חיי התאטרון מאביו, הבמאי מוריס אסולין, יצא למרכז להגשים את חלומו, אולם, הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. בסוף שנתו הראשונה בסמינר הקיבוצים, אחת המורות הראשיות הודיעה לו בשיחת חתך כי המשחק "אינו מקצוע עבורו".
"יצאתי לספסל עם תחושה של חוסר ערך – מה קורה עם העולם ואיך זה קורה לי", נזכר אמיר בגילוי לב. בדיוק ברגע ההוא, עברה במקום שחר, שחקנית צעירה שכבר סיימה את לימודיה.
"פתאום ניגש אליי מלאך בדמות אדם", מספר אמיר. "היא הושיטה יד ואמרה לי שהיא שומעת אותי, שהכול יסתדר לטובתי, שאני נראה בן אדם טוב ושזה רק משהו בדרך".
שחר מוסיפה בגעגוע: "לא שאלתי אותו אפילו איך קוראים לו. זה היה נטו שהרגליים שלי הלכו לשם".
אמיר לא נתן לשיחת החתך לשבור אותו. מתוך נחישות עמוקה וידיעה פנימית ברורה שזהו המקום שלו ושאינו מוותר, הוא ניגש מחדש לאודישנים בשנה לאחר מכן, באותו בית ספר, התקבל שוב, המשיך במסלול, סיים בהצטיינות ואף זכה בשלושה פרסי מלגות.
השניים נפרדו אז ללא שמות או פרטי התקשרות, אך הגורל המשיך להפגיש ביניהם – תחילה על סט צילומים של הסרט של רוני ויינר ולבסוף, במסיבה קטנה של 50 איש, בהרי ירושלים. משם, הדרך לחופה ולחיים משותפים כבר הייתה סלולה.
השליחות של הריפוי
עבור שחר, הבחירה בעולם המשחק לא הייתה רק מסלול מקצועי, אלא חבל הצלה וצינור לנפש. היא גדלה ברמת גן, ללא דמות אב, לצד אימה, בילדות מאתגרת בדיור הציבורי של העירייה. הסביבה בשכונה הייתה רוויה במצוקות קשות, אלימות במשפחות השכנים וחשיפה לסמים. במשך חמש שנים, אף התמודדה עם שכן מפחיד במיוחד, שהטריד אותה ואת אימה. כילדה שהייתה מטופלת ברווחה, היא נאלצה לשמור את הכול בפנים.
כדי לסייע בפרנסת הבית, שמרה שחר את חלום הבמה בצד ועבדה בעבודות מזדמנות שלא ביטאו את נפשה. רק בגיל 26, החליטה שלא לוותר, אספה עוז ונרשמה לבחינות קבלה בעלות של כ-500-600 ש"ח לכל אודישן. היא נבחנה בארבעה בתי ספר והתקבלה לשלושה מתוכם: סמינר הקיבוצים, "בית צבי" ויורם לוינשטיין. לבסוף, בחרה בסמינר הקיבוצים, שם שבתה את לבה התחושה של מרחב גדול ודשא.
"הרגשתי שרואים אותי… שאני כמו הר געש שחיכו שתצא ממנו כל האש והבערה. הבנתי שאני חייבת להוציא את זה החוצה, גם כדי לרפא את הנפש שלי וגם כדי לרפא עוד נשמות. אני מרגישה שלא אני בחרתי בזה, זה בחר בי".
במרכז הארץ, בנו השניים קריירה עשירה. אמיר שיחק בהצגות "אנטיגונה", בתאטרון "הסמטה" ו"ילדים של אף אחד", בתיאטרון "הבימה 4". שחר שיחקה בשלל הצגות בתאטראות מובילים ובפרינג': בתיאטרון "הבימה 4" ("התינוק ימי האמבטיה"), בתאטרון "הסמטה" ובתאטרון "תמונע". היא גילמה תפקידים מאתגרים בהפקות עומק – מ"אשונית", בבימויה של תמר עמית יוסף, דרך "חלום ליל קיץ", שהועלתה ביער בן שמן ועד גילום דמותה המטלטלת של דבורי ("בחצר האחורית"), על אודות האונס בקיבוץ שומרת. יחד שיחקו גם בהצגה השייקספירית "ארץ לא נודעת" מבית "מהבמה".
לצד זה, שיחק אמיר בפרסומות (בין היתר, לצד שני כהן) והשניים הקימו את העסק "החופש לשחק", במסגרתו, העבירו סדנאות משחק לנוער בסיכון, לוועדי עובדים ולקהילות.
הלילה ששינה הכול
לצד העשייה הפורחת במרכז, החיים של בני הזוג קיבלו תפנית חדה וטראומטית בערב אחד בבת ים. בדירה ללא ממ"ד, כשהם במקלט מקורה ומחובר בקומת הבלוקים, יחד עם התינוקת הרכה שלהם, סול, חוו השניים אירוע קשה ומטלטל.
טיל נפל בפגיעה ישירה בבניין הסמוך (מספר 45, המחובר למקלט שלהם ב-44). הפיצוץ העז הותיר נזק כבד, הרס ושמונה עד עשרה הרוגים במקום.
"אני החזקתי את התינוקת שלי ולא ידעתי אפילו איך קוראים לי מרוב בהלה", משחזרת שחר ברגע חשוף ומצמרר. "אמיר שמע מישהו צועק 'הצילו, הצילו' ורצה לרוץ לעזור, תפסתי אותו חזק ואמרתי לו: 'אנחנו צריכים אותך פה'".
אמיר, שהיה מפקד בצבא, נכנס בתושייה ובקור רוח למוד פיקודי תחת האש, כדי להוציא את אשתו מההלם: "הוא שאל אותי: 'איך קוראים לך? מתי נולדת? מה צבע החולצה שלך?'. השאלות התפקודיות האלה עזרו לי לצאת מההלם. אם פעם הייתי אומרת 'יו, איזה הלם', היום, אני באמת מבינה מה זה הלם".
כשהגיעו כוחות פיקוד העורף והציעו לפנות את הדיירים למלון מפונים, אמיר סירב בתוקף כדי לא לעבור עוד טראומות בלחץ הסביבתי. הוא ידע שהמקום היחיד שבו משפחתו תמצא מרפא, שקט וביטחון הוא הבית בגולן.
צמיחה מתוך השברים
המעבר לגולן אומנם קרה בלית ברירה בעקבות מצב הקיצון (מלחמת איראן), אך הבחירה להישאר ולהשתקע בכפר חרוב רק הקדימה מעט את זמנה. לאמיר היה חלום ישן לחזור לגולן, להקים תאטרון ולתת לקהילה, לנוער ולילדים את מה שבעצם הציל אותו בתור נער. תפיסת החופש האישי, הביטוי והדיבור בעולם המשחק פתחו ושינו את חייו של אמיר כילד שהרגיש מופנם, ופשוט הצילו אותו.
"זאת פעם ראשונה בחיים, שאני שם את הכול על השולחן", מודה אמיר על הימים הראשונים בחזרה. אמרתי לאימא ולאבא: "אני פה עם אשתי והילדה, אין לנו עבודה, אין לנו בית, לא יודע מה יהיה. אבל המצבים הקיצוניים האלה מוציאים מאתנו משהו חדש".
במהירות מדהימה, הקהילה והאזור חיבקו את הזוג. כיום, השניים מציעים מסגרת מקיפה של לימודי משחק לכל הגילאים, החל מכיתה א' ועד כיתה י"ב, לצד סדנאות "משחק ותודעה" ייחודיות למבוגרים. במקביל, אמיר מלמד בבית הספר לנוער בסיכון ביונתן ובמכינת מצר ושחר מעבירה סדנאות חיבורים בין ותיקי כפר חרוב לוותיקי גשור וכותבת הצגה ליובל ה-50 של גשור.
לצד הסיפוק מהעשייה המקומית, שחר משתפת בגעגוע הכרחי שקיים אצלה: "אני יכולה להגיד שאני מתגעגעת לשחק על הבמה הגדולה. לפעמים, כשאני משחקת על הבמה אני מרגישה שאני עפה, ממש כמו ציפור".
היא ממשיכה להשתתף באודישנים מצולמים לטלוויזיה ולסדרות מהבית ומודה שזה מעצבן שחזרות של תאטראות כמו תאטרון חיפה מתקיימות בתל אביב, בשל התפיסה שצריך להיות במרכז. עם זאת, היא לא מוותרת: "בן אדם מוצא את הייעוד שלו בכל מקום… אני עובדת על הצגת יחיד שכתבתי על סיפור החיים שלי ואני מאמינה שאני אוציא אותה ולא אהיה תלויה באף אחד".
סגירת מעגל
אחד משיאי החזרה לצפון הוא קבלת הניהול של תאטרון "האגם" – אותו תיאטרון נוער שבו אמיר עצמו צעד את צעדיו הראשונים כנער. כאשר פנה ליעל שדה, מנהלת התאטרון המיתולוגית, גילה שהיא פורשת לאחר 17 שנה והיא מחפשת להפקיד את המפעל החשוב הזה בידיים הנכונות. תאטרון "האגם" מעניק כעת בית חם לבני נוער מכל רחבי האזור.
כשהם נשואלים מה הם מאחלים לעצמם לשנה הבאה, החלומות שלהם מציפים עיניים בורקות ורוח של שליחות:
אמיר מאחל: "שנמשיך להרגיש משמעותיים; שקול התאטרון בגולן יגדל; שנוציא הצגה מקסימה לילדים והצגה מטריפה למבוגרים (שתהיה המחזה שכתבה שחר); שאנשים ימשיכו להירשם לחוגים ולהזמין סדנאות ונעלה כל בוקר בתחושת משמעות".
שחר מאחלת: "בריאות ושנמשיך לעשות דברים מתוך שליחות בלב ובנפש; שנמשיך ליצור יחד – גם בהצגה של שנינו על הבמה וגם עם המחזה האישי שלי; שנלמד להתפתח ולנהל עסק משותף, זוגיות וילדים בהרמוניה, כבוד ואהבה".
מתוך הבית שלהם בכפר חרוב, אמיר ושחר מזמינים את תושבי הגולן לפתוח את הלב, לעלות על הבמה ולהאמין שכל סיפור חיים יכול להפוך לאמנות מרפאה ומעוררת השראה.
