ההתמכרות לנייד הפכה לעבדות. קבוצות הווטסאפ, המיילים, הפייס, האינסטוש – כל זה לא משאיר כמעט זמן לחיים עצמם. לפחות שהילידים ייקחו אחריות על הקטע שלהם
אחת האימהות בשכבת הגיל של הקטנה שלי ארגנה, באופן ספונטני, מסיבונת הפתעה ליום ההולדת של בת שלה. היא שלחה בקבוצת הווטסאפ הודעה, ש”בעוד שעה נפגשים לוופל בלגי”. כמעט כל בנות השבט הגיעו, חוץ מהבת שלי, שהאימא שלה הייתה עסוקה ולא הסתכלה בווטסאפ, על אף שאני בדרך כלל מחוברת לנייד. דווקא בשעה הזאת, לא הסתכלתי על ההודעות. לפעמים, אני עסוקה, פותחת ולא ממש קוראת.
הילדה ניחמה אותי שזה לא נורא, אבל אני די התבאסתי. איפה הימים שאם מישהו ארגן משהו, היו מעבירים קשר בין הילדים, אחד מתקשר לשני והאחריות הייתה שלהם. נכון שאולי מישהו לא היה בבית ואז, זה נחמד שיש גיבוי של ווטסאפ להורים, אבל היום יוצא שכל האחריות נופלת עלינו. יש פעולה ב”בני עקיבא”, אנחנו ההורים מקבלים את ההודעה על שעת הפעולה, המיקום ומה צריך להביא. שכחתי להודיע – האחריות היא שלי. איך זה קרה שבכל המטלות ההוריות שלנו, הפכנו להיות גם מערכת ההודעות והיומן של הילדים שלנו?
כל המיילים הרבים שמגיעים אליי ובכלל, בעידן שפותחים מיילים מהנייד ופתאום נכנסת שיחת טלפון ושכחתי להגיב, או שיש כל כך הרבה מיילים ואני לא מצליחה לברור את החשובים מהמיותרים, ואז יוצא שאני מפספסת מיילים חשובים
לי יש רק שני קטנים ואני לא עומדת בזה. מה עושות האימהות עם ארבעה קטנים, או יותר? איך אפשר בכלל להשתלט על כל קבוצות הווטסאפ וההודעות? יש קבוצה של השבט בתנועה, יש קבוצה של כל הבנות, יש קבוצה של הבנות שלומדות בבית הספר “גולן”, יש קבוצה של הבנים והבנות של בית הספר “גולן”, יש קבוצה של הודעות מהמחנכת… וכל זה, לילדה אחת.
גם לבן יש פחות או יותר אותן קבוצות. מה עם כל הקבוצות שיש לי, שלא קשורות לילדים? קבוצה של המושב, קבוצה של החברות מהתיכון ומהשבט, קבוצה לחסד, תיירנים ותיירניות, בית יהודי ונשים בעסקים ועוד. מצד אחד, אני רוצה להיות חלק מהן, להיות מעודכנת במה שקורה ושותפה, אבל מצד שני, להיות בכל הקבוצות האלה, זו משרה נוספת. איך אפשר בכלל להספיק ולקרוא את כל ההודעות, להגיב, לטפל ולזכור את המטלות שקבלנו?
ועוד לא דיברתי על כל המיילים הרבים שמגיעים אליי ובכלל, בעידן שפותחים מיילים מהנייד ופתאום נכנסת שיחת טלפון ושכחתי להגיב, או שיש כל כך הרבה מיילים ואני לא מצליחה לברור את החשובים מהמיותרים, ואז יוצא שאני מפספסת מיילים חשובים.
מה אני אגיד לכם, נכון, התקדמנו ובהרבה מובנים זה נהדר, ואני לא יכולה לתאר את חיי בלי הנייד שלי, יש שיגידו שאני מכורה אליו ופיתחנו יחסי זוגיות הדוקים, ישנים יחד, מתעוררים יחד, לפעמים, אני מתעוררת באמצע הלילה ובודקת מה אתו ומה התחדש בזמן שישנתי. מצד שני, אני מבזבזת המון זמן בכל המידע שאני מקבלת דרכו, שהוא לא בהכרח חשוב או מועיל.
הילדים של פעם
אני גם הפכתי להיות אובססיבית לילדים. שולחת להם הודעה, לא עונים לי אחרי 5 דקות? ישר נכנסת ללחץ: מה קרה? למה הם לא עונים? בלי לשים לב, כל היום, אני רודפת אחריהם ובודקת מה קורה אתם ומודאגת. יש לי מכר שאין לו נייד, עניין עקרוני. איך אפשר לחיות בלי הנייד? הזדעקתי כששמעתי את זה. אנחנו חיים בעולם שבו כולם מחוברים למכשיר הזה. הוא הבטיח לי שהוא חי מצוין, לאשתו יש פלאפון והרבה מהאחריות כמובן נופלת עליה. היא צריכה להיות בעניינים ובקבוצות וכולם מתקשרים אליה.
“ומה עם הילדים?”, אני שואלת, “לא דואג להם?”
“לא”, הוא עונה, “איך ההורים שלנו הסתדרו כשהיינו קטנים ולא היו פלאפונים? הם דאגו לנו במידה וסמכו עלינו שאנחנו בסדר”.
יש קצה של צדק במה שהוא אומר, אבל אני לא רואה את עצמי מתנתקת מהנייד שלי, גם בגלל העבודה, גם בגלל הילדים וגם בגלל הנוחות שהוא מאפשר לי. מצד שני, מישהו צריך לזעוק, שיש דברים שחייבים לחזור לימי קדם, לימים שאנחנו היינו ילדים. למשל, כל העניינים החברתיים של הילדים, מגיל שהם כבר יודעים להתקשר ולדבר אחד עם השני, האחריות צריכה להיות שלהם. זה גם עניין חינוכי, שהם יעבירו קשר על מסיבות, פעולות והודעות ויורידו מאתנו לפחות את האחריות הזאת.
