ימת החולה השתרעה על פני עשרות אלפי דונמים. עם גל ההתיישבות באזור, הוחלט לייבשה, כדי לספק אדמות ליישובים. נשאר אגמון תיירותי, בעיקר בעונת הנדידה
אביתר ליכטמן, מרכז סיור ולימוד “קשת יהונתן”
הפעם, אני רוצה לגעת בנושא שהוא יחסית מוכר, אך מכל מיני זוויות מעניינות שלו: ימת החולה. כשאנחנו מזכירים היום את השם “החולה”, עולה לנו בראש אגמון קטן שמחולק בין רשות הטבע והגנים לבין קק”ל, מיליוני ציפורים נודדות ומושג אחד גרנדיוזי: “ייבוש החולה”. אבל לחולה, שאיננו כלל אגמון, אלא ימה לא קטנה, יש סיפורים רבים נוספים.
עמק החולה הוא החלק הצפוני בתוך שטחי מדינת ישראל של ה”בקע”, שיושב על השבר הסורי-אפריקני, שמתחיל בשטחנו בדרום הערבה, עובר דרך הערבה הצפונית ומשם, לבקעת ים המלח, בקעת הירדן ועמק הירדן, בקעת כנרות ועד לצפונית ולגבוהה שבבקעות – בקעת החולה.
לאורך השנים, לצד מקבילותיה הגדולות לאורך הבקע, ימת הכנרת וים המלח, שכנה במקום ימה קטנה של מים מתוקים, שחלקים ממנה היו מתייבשים בקיץ ומתמלאים חזרה בחורף. לימה, שהיום יש לה שם אחד – “החולה”, מוזכרים שמות שונים בהיסטוריה כמו “ימת סומכי”, “ימת סובכי”, “ימה של חולה”, ושמות ערביים כמו “בח’רת קדיס” (ימת קדש) ו”בח’רת בניאס”.
לאורך השנים, התקיימה באזור ימת החולה התיישבות יהודית. החל משבט נפתלי, שעירו קדש העניקה לימה את שמה הערבי, דרך שלטונות צאצאי בית חשמונאי שכבשו את האזור במהלך הרחבת ממלכתם ועד קהילה לא כל כך מוכרת של יהודים, שישבה בסמוך לבניאס
לאורך השנים, התקיימה באזור ימת החולה התיישבות יהודית. החל משבט נפתלי, שעירו קדש העניקה לימה את שמה הערבי, דרך שלטונות צאצאי בית חשמונאי שכבשו את האזור במהלך הרחבת ממלכתם ועד קהילה לא כל כך מוכרת של יהודים, שישבה באזור החולה, בסמוך לבניאס, או “פאמיאס” כפי שנקרא אז ושִמעה עולה בקרב מסמכי הגניזה הקהירית. הקהילה הזו חרבה כנראה עם הגעת מסעות הצלב לארץ ישראל.
עם ראשית הקמת המושבות בארץ ישראל, בעת החדשה, פעלו גורמים ציוניים גליליים שאותם אנו מכירים ממושבות נוספות, כמו משפחת עבו הצפתית, שסייעה ברכישת אדמות ראש פנה, משמר הירדן, מירון וגם באדמות האזור ואף הקימה מושבה קטנה בשם מי מרום, שלימים, על בסיסה, תיבנה המושבה יסוד המעלה (לה נקדיש פינה נפרדת), משה דוד שו”ב, ממייסדי ראש פנה, מרדכי לובובסקי וילדיו, ממקימי משמר הירדן שאדמותיה מגיעות לתוך שטחי העמק ועוד ועוד משפחות.
הייבוש
במקביל אליהם, מי שהתיישבו במקום היו בדואים משבטי א-זביד וע’אוורנה, שהתפרנסו מדיג באגם, לצד בניית מחצלות ותוצרים נוספים של צמחי הקנה, הסוף והגומא שצמחו לצדו וכמו שכניהם היהודים, סבלו רבות ממחלת הקדחת, שהועברה על ידי יתושי האנופלס שהתרבו באזור.
בהמשך, התיישבו באזור מספר יישובים וקיבוצים, שאת חלקם הזכרנו בעבר, כמו דרדרה וקיבוץ אייל, הגוברים שלימים הפך לגדות, חולתה וכמובן “מצודות אוסישקין”, דפנה ודן, בית הלל, שאר ישוב ועוד. עם ריבוי המתיישבים באזור, עלה הצורך בהכשרת שטחים חקלאיים נוספים, שיאפשרו התפתחות יישובים אלו, לצד צרכים נוספים, כמו ביסוס הריבונות באזור אל מול הסורים ועוד. על כן, החל תהליך ייבוש החולה, שהיה “תכנית מגירה” עוד מימי העות’מנים.
הייבוש המסיבי של עשרות אלפי דונמים של ימה, פינה שטחים חקלאיים וביסס את ריבונותה של ישראל במקום, לצד השלכות פחות טובות, כמו ייבוש מאגר מים מתוקים במדינת ישראל הצמאה, גילוי בדיעבד שהימה הייתה מעין בור שיקוע של חומרים לא טובים לפני הסעתם לכנרת ועוד. אחד התוצרים של הייבוש היה הקמתה של החברה להגנת הטבע, שהייתה ממובילות המאבק נגד הייבוש…
בעשרות השנים האחרונות, החלו בשיקום אטי של האזור, שהפך להיות אטרקציה תיירותית, בין השאר בעקבות מאות מיליוני הציפורים שמגיעות לפה בעונות הנדידה.
רבות עוד יש לכתוב על הימה, ייבושה והיישובים בסביבה, אך נשאיר זאת לפעמים נוספות.
להארות ותוספות: אביתר ליכטמן, מרכז סיור ולימוד “קשת יהונתן”
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ “מה שיפה בגולן – מרכז סיור ולימוד קשת יהונתן”, שלחו הודעה ל: 0546960503
